אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

סיפור קצר שמאחוריו עומד רעיון של החייאת אובייקט

ים כהן

החיים בקיבוץ נעשו סוערים מתמיד. החלטתי שאני מפסיקה לומר שלום לכל אדם שעובר מולי בשבילים ובעיקר לאותם האנשים שעשו הכול על מנת להתיש את המשפחה שלנו. אבא קורא להם "המאפיה" או "המקורבים לצלחת". הם שנאו אותנו ותמיד ישנאו. אני מצותתת לעוד שיחה של ייאוש בין הוריי לסבתא. עכשיו הם לא יאפשרו לה להיקבר ליד בעלה כשיגיע זמנה. זאת משאלתה האחרונה. היא הציעה אפילו תשלום כפול עבור החלקה, אך הם סרבו כי היא מזמן כבר לא חברת קיבוץ.

מדי יום אנו עוברים לידו, לפעמים מבחינים בו מהזווית של העין ומיד ממשיכים בשגרת יומנו. הוא קרוב לביתנו ותמיד יהיה. שורשיו, חומים, חזקים ועבים, מתפרסים ומעט פוצעים את בטון המדרכה הסמוכה. פעם בשנה הוא העץ היפה ביותר בקיבוץ. בחודש שבו חל יום הזיכרון עליו ירוקים בהירים, מאירים, עשרות ענפים נשלחים מהגזע הרחב כמו ידיים מתוך גוף. פירותיו מכינים עצמם לקראת העונה שבה יפלו על האדמה והורים וילדים יוכלו לאסוף וליהנות מהם. לפעמים נדמה כי הוא מנסה ל"התגנדר" לכבודנו כדי שנביט בו, שלא נשכח את קיומו, שלא נשכח את סבא שנפל במלחמה זמן קצר לאחר שנטע אותו. את סבא לא זכיתי להכיר, אבל את העץ הכרתי. אימא ספרה תמיד שהיה לה אבא עם כפתיים רחבות, "הוא היה חזק וגבוה ממש כמו העץ". בילדותי נהגנו לעצור יותר, להסתכל ולאסוף פקאנים, ולהיזכר בסבא. פעם אני ואימא ופעם אני וסבתא. עכשיו אנחנו גדולים יותר, ממהרים יותר, ולפעמים מבחינים בו רק מהזווית של העין וממשיכים בשגרת החיים.

יום אחד בשנה אנשים שלא אוהבים אותנו יזכירו את סבא ויקריאו את אותו הקטע המזויף והמתייפייף שקוראים כבר שנים בשבילו. ליד הקבר יעמדו האנשים שלא יתנו לסבתא להיקבר לידו כשיגיע זמנה. אבא שהיה תמיד הכי חזק בעיניי כבר עייף ממלחמות. נזכרתי איך אמר לי בילדותי שלא תמיד הצודקים והטובים מנצחים.

כשנחזור מבית הקברות נלך בשביל המוביל אל ביתנו, והפעם לא נמהר, אלא נעצור להסתכל על העץ שיהיה שם תמיד.