אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

נושאים אלה עמדו במרכז יום העיון של החוגים ללשון ותקשורת שהתקיים לאחרונה באולם מלא מפה לפה

אביב אורנר

ציפיתי רבות ליום העיון, שעסק בעיניי בתחומים חשובים כל-כך – תקשורת, שפה ומגדר. תהיתי איך יצליחו המרצות והמרצים לשוחח עמנו מבלי ליצור התנגדות וציניות, כפי שקורה במקרים רבים בנושאים רגישים אלו. להפתעתי הרבה, לא היה זה כנס פמיניסטיות נרגנות אלא טעימה גדולה מקשת רחבה של מחקרים ודעות המובילות בתחום זה.

את היום פתחה ד"ר ארנת טורין, בהצגת מחקרה אודות הקול המורתי. יחד האזנו למספר הקלטות ופה אחד ידענו לקבוע מי מהמקריאות מורה במקצועה. שאלות רבות עלו בי במהלך ההרצאה, כיצד הצלחנו להבחין פה אחד מי המורה? האם יש בכלל דבר כזה קול מורתי? או שמא מדובר באינטונציה ובקצב דיבור המבטא דרך מסירה כלשהי ואין כלל קשר למגדר.

הסרטונים אותם הציגה ארנת מציגים מציאות מכלילה בהם למורה מעמד וייצוג מוגדר בתקשורת, אליו אינני מעוניינת בהכרח להשתבץ. השאלה הגדולה איתה יצאתי, וכך אני מניחה שגם רבים כמוני היא מתי ואם בכלל ישתלט על קולי קול אחד כזה?

בהמשך יום העיון הרצו ד"ר שירי רזניק אשר חקרה על עיצוב השיח הרומנטי אצל בנות בפריפריה ובמרכז . אחריה בחנה עינת גז-כהן, מרצה במכללה, את אפליית הנשים בשפה.

מסקנותיה של עינת הכו גלים בשיחות המסדרונות שלאחר מכן. האם כפי שהיא חושבת רצוי להשתמש בלשון ללא נטייה כגון "תודה על ההקשבה" במקום "תודה שהקשבתם"? האם לומר בן זוגי במקום בעלי זהו שינוי מתקבל יותר מאשר פנייה לשני המינים?  מדוע לדעתה הפנייה לנשים וגברים יחד מסורבלת למרות שהציגה ראיות מוכחות כי פנייה לנשים לפי מינן הגבירה את המעורבות בקרבן. האם שינוי כזה יכול לקרות בשפה? וכמובן השאלה העיקרית – מי משפיע על מי? המציאות על השפה, ההפך או גם וגם?

ושאלה נוספת שאיתה יצאתי אני – מי אחראי לשינוי? מה תפקידי כמורה? איך שפתי האישית והשפה המדוברת בכיתה תגביר את שייכותם של שני המינים ותצליח לשקף מציאות שוויונית יותר ומגדרית פחות? האם אוכל להתגבר על "הסרבול" ולראות בו אתגר?

ולגולת הכותרת של היום, או יותר נכון מה שהפכה להיות גולת הכותרת בשל זעזוע קל בקרב הנוכחים והנוכחות – הרצאתו של ד"ר רוביק רוזנטל על השתקפות ההיררכיה בשפה הצבאית. נשאלתי רבות מה דעתי ואיך הרגשתי לשבת תחת מטר הקללות וניבולי הפה אותם הקריא.

המגוון הרחב של המילים הבוטות, הגסות והסקסיסטיות אותם בחר להציג רוזנטל השאיר אותי מעט בחוסר מנוחה בכיסא. טרם ההרצאה הכרתי את חלקן אך לשבת ולהאזין למגוון והמבחר המתפתח בשפה הצבאית לאורך השנים השאיר אותי מזועזעת.

ללא ספק חסרה לי "התשובה", מה מציע ד"ר רוזנטל לכל זה, מה הפן האקדמי של מחקרו, מה הצעותיו ובעיקר מהן הסיבות לשפה זו מלבד העובדה ש"החיילים הם קורבנות משום שזהו הביטוי היחידי למין בחייהם הצבאיים".

למרות ואף בגלל השורה התחתונה שחסרה לרוב הנוכחים, התעוררו שיחות רבות בנושא. מה תפקידנו כמורים המחנכים את בני הנוער עד אשר הם לובשים את מדי צה"ל ונפרדים מאיתנו אל מסגרת חדשה. כיצד ניתן להקנות לתלמידים כלים בכדי להתמודד עם המציאות הצבאית השוביניסטית המשתקפת היטב בשפה הצבאית? וכיצד ידעו להיות נושאי הדגל של שפה שוויונית יותר בתוך מסגרת מקובעת ומובנית?

שאלות רבות אודות תפקידו של צהל כצבא עם היטשטשו ואיתן צפו דאגות ואתגרים רבים המתורגמים עבורי במעשה החינוך.

 הופתעתי רבות מהיכולת ליצור יום עיון מעניין, הכולל נושאים רבים ויחד עם זאת רגיש ומזמין לשיח. הכנס שימש עבורי כמעין הזמנה להביט על החברה שלנו, השפה שלנו, בקרב המורות, הילדות, החיילים והחיילות ולהביט פנימה אל עצמנו.

התובנות הרבות מהמחקרים שהוצגו ילוו אותי, אך יותר מכך השאלות הגדולות אודות תפקידי כמורה והיכולת שלי ליצור שינוי ימשיכו ויפגשו אותי בכל רגע בתהליך ההכשרה שלי כמורה.

וכמו כל כנס טוב – יצאתי עם הרבה יותר שאלות מתשובות. תודה לכל העמלים והעמלות בהצלחת כנס זה, מוזמנים ומוזמנות לצפות בתמונות המתארות מעט מהחוויה.