(מתוך תערוכת צילומי סטודנטים וסטודנטיות בקורס "סדנת צילום סטילס", החוג לתקשורת)
כבר זמן רב שמעסיקה אותי המחשבה שהמבט של כולנו מופנה קדימה, אל הדרך, אל המטרה; כולנו בריצה מתמדת בעקבות היעדים שלנו ואליהם, כמו רכבת אקספרס מנהריה לתל אביב. כשאנחנו בדרך, נשכחת מאיתנו המחשבה שמסביבנו יש עולם, שמעלינו יש שמיים ומתחתינו אדמה, שלידינו צועדיםות א.נשים עם סיפור חיים, שהרחובות מדברים אלינו בבתים, וכל בית שונה משכניו.
ברגע אחד כזה של מחשבה נולדה הסדרה שלי. בתחנה בכרמל חיכיתי לאוטובוס. התבוננתי בבניין שניצב מולי ושקעתי בחלונות שלו. באחד אדניות פרחים, בשני כביסה של אבא וילד, ליד השלישי כתם שחור מרטיבות של מים. כל חלון הוא ראי לנפש הדייריםות. כל חלון מצייר סיפור.
מהתמונה הנוכחית מתגלה סיפורו של בניין; צהוב, קיבוצי, זקן. החלון מספר לנו סודות על מקום, על הא.נשים שבו, על אווירה.