אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

ד"ר אודי מנור עם מספר תובנות בעקבות כינוס שעסק במורשת הנאורות

מאת: ד"ר אודי מנור |

בשבוע האחרון של שנת 2014 התקיים ב"מכללת אורנים" כינוס בנושא מורשת הנאורות. יהיו שיגידו שהכינוס התקיים לרגל יום השנה ה-230 לתחרות החיבורים בנושא 'מה היא הנאורות', אותה תחרות שלכבודה נכתב מאמרו המפורסם של עמנואל קאנט שהמוטו שלו – 'העז לדעת' – שימש גם לכותרת הכינוס שהתקיים במכללה.

נו טוב, מדובר בצירוף מקרים בלבד. האמת היא שלפני כשנתיים ראה אור ספרו של פרופסור עמוס הופמן מ"מכללת בית-ברל" – 'מהפכה שברוח' – העוסק בנושא השפעת רעיונות הנאורות על המהפכה הצרפתית. פרקים שלמים מהספר המעולה הזה נסרקו והפכו לחומר קריאה בקורס 'הרעיון הדמוקרטי' שכותב שורות אלו גאה להיות המורה שמלמד אותו זו השנה הששית ברציפות.

העובדה שהנשיאה החדשה של "מכללת אורנים", פרופסור יערה בר-און, גם היא היסטוריונית, וגם היא הקדישה מאמץ מחקרי לאותה תקופה מרתקת (המאה ה-18), כמו גם היכרותה עם פרופסור הופמן, חברו להתלהבות מהספר הנזכר והתוצאה היא הכינוס שהתקיים במכללה ב-29 בדצמבר. את הכינוס בנו יחדיו פרופסור הופמן וכותב שורות אלו, ולקחו בו חלק לפי סדר הופעתם כולל הכול: ד"ר ג'ק פסטור, פרופסור פניה עוז-זלצברגר, ד"ר הדס הירש, פרופסור עמוס הופמן, ד"ר גדי טאוב, פרופסור יערה בר-און, ד"ר אריאל שריד, ד"ר יפתח גולדמן ופרופסור שלמה בק.

שמועות ותגובות מעידות שהכינוס היה מוצלח. כיצד מודדים כינוס מוצלח? שאלה טובה. לפי הפילוסופיה של הנאורות, כפי שהוצגה באופן מבריק על ידי פרופסור פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה, נאורות באה לידי ביטוי ראשית בנכונות של האדם המחזיק מעצמו 'נאור' לטעון טיעון על יסוד נימוקים מלומדים. מנקודת המבט הזו, הטענה או השמועה לפיה הכינוס היה מוצלח דורשת נימוקים.

ובכן, נימוק ראשון: האולם היה מלא מפה לפה, לפחות במושב הראשון. נכחו בו מעל 150 איש. גם ברגעי השפל הצפויים, לא ירד מספר המשתתפים מ-50.

נימוק שני: הציבור יצא עם תחושה של 'עוד'.

נימוק שלישי: מגוון המרצים אפשר כיסוי רב-תחומי של הנושא.

נימוק רביעי: בסוף הכינוס הכול חתמו על הצהרה לפיה מכאן ואילך הם מתכוונים להיות נאורים.

נו טוב, הנימוק הרביעי לא היה ולא נברא, וטוב שכך. לא רק כי כפי שאמרו לא מעט מבקרים שחלק מהדברים ומהדוברים 'עבר מעל לראשם של המשתתפים', אלא כי גם אילו הכול היו מבינים הכול; גם אם הכול היו מספיקים לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות, עדיין הנאורות הייתה נותרת  מה שהיא – קריאת כיוון מלאת סתירות ולא תנועה ברורה או 'פרויקט' חד משמעי.

כפי שחזרו ואמרו כל המרצים – הבעייתיות של הנאורות מקופלת בנאורות עצמה, שכן נאורות פירושה ביקורת עצמית, ולכן היא תמיד על תנאי, גם אם נכון שיש בנאורות כמה ממדים מובהקים שהם בבחינת תנאי הכרחי, או כרטיס כניסה: היכולת להקשיב, היכולת להביט על נושא מכמה צדדים ובעיקר ההבנה שהיכולות הללו דורשות תרגול מתמיד. באחת – נאורות דורשת לימוד ולימוד ועוד לימוד.

על השאלה אם העקרונות הללו מתממשים במכללה שלנו, ישפוט כל אחד על פי ניסיונו. המבחן פשוט להגדרה, גם אם פשוט פחות למדידה. 'פשוט להגדרה': כי כל מה שצריך לעשות על מנת להיות חלק מהנאורות זה לנמק טיעונים באופן מלומד ולזכור שיש סיכוי שאתה טועה. 'פשוט פחות למדידה': כי טיעונים מנומקים דורשים השכלה רחבה ואנו חיים בתקופה של התמחות מהסוג שאנשי המאה ה-18 לא העלו כלל על דעתם.

במלים אחרות, אפשר להביא נימוקים מלומדים על קוצו של יוד, על חשבון התמונה הרחבה שהכי קל לטעון לגביה שהיא לא קיימת או שאי אפשר להשיגה. את התוצאה הגדיר חוזה אורטגה-אי גאסט, פילוסוף ספרדי איש המחצית הראשונה של המאה העשרים, במלים הקשות: 'ברבריות ושמה התמחות'.

בעיה נוספת מוכרת היטב: הביקורת העצמית איננה פשוטה לאיש. לכולם יש אגו. כולם גם מודאגים מ'המצב' ולכן נוקטים גישות מתגוננות או התקפיות ביחס לכותרת בעיתון או ביחס להצעת חוק כזו או אחרת בכנסת. קל להצדיק גישה כזו במכללה לחינוך, מאחר שכולנו רוצים 'אקטואליזציה' ו'רלבנטיזציה'. אבל לא פעם מדובר בסתם 'פוליטיזציה' שבאה על חשבון דיון שקול, ענייני ומנומק (כלומר 'נאור'…) לגופו של עניין, לגופו של תהליך חינוכי, לגופו של השיח הנדרש מהמפגש שבין מרצה, סטודנט ונושא הקורס.

האם יש להימנע מ'פוליטיזציה'? חלילה. הרי כפי שלמדנו מספרו הנזכר של עמוס הופמן, הנאורות של המאה ה-18 (אותה 'מהפכה שברוח') הייתה אחד הגורמים המרכזיים בתמורות הפוליטיות הידועות בשם 'המהפכה הצרפתית'. ולכן, אם הדמוקרטיה הישראלית יקרה לנו – והיא מאד יקרה לנו – הרי שלא יכול להיות חינוך בלא התייחסות לפוליטיקה.

השאלה היא איך. התשובה שלי: אם הנגיעה בפוליטיקה באה מתוך התהליך הלימודי הנאור הנובע מהמפגש בין המרצה לסטודנט ולנושא הקורס, הרי שהיא ראויה. היפוכו של דבר הוא אם הנטייה הפוליטית של המרצה היא זו המכתיבה את המפגש בינו לבין הסטודנט ולבין נושא הקורס.

חמור מכך, אם הפוליטיזציה השלילית נעשית בשם הנאורות וערכיה, או אז מושג הנאורות הופך להיות ""נאורות"". כשמרצה מטיף לסטודנטים שלו את הדעות 'הנכונות' שכתובות בעיתון הנכון, לא רק שהוא לא עומד בכללים הנזכרים של הנאורות, אלא שהוא הופך אותם לחוכא ואיטלולא בעיני לפחות חלק מהסטודנטים שמרגישים את הזיוף. זה הרגע שבו הנאורות הנשגבה הופכת ל""נאורות"", כלומר נאורות במירכאות כפולות ומכופלות, מירכאות של ביטול וזיוף.

אכן כן, 'המצב' שם בחוץ מדאיג. יש ביטויים אנטי-נאורים לרוב ברחוב הישראלי ובפרלמנט שלו. אבל מסקנתו של המחנך הנאור הראוי לשמו היא לא לחפש בכוח איזון מלאכותי, אלא לעשות את מה שקאנט הציע בשם הנאורות לפני 230 שנה: 'להעז לדעת'.

הנחתם של הנאורים הראשונים הייתה שדמוקרטיה בריאה תלויה בקיומם של כמה שיותר אזרחים שיודעים לכבד את דעתו של הזולת תוך כדי שהם דורשים מעצמם – ומהזולת – לנמק את דעתם באופן מלומד.

במכללה שלנו הדברים הם בבחינת 'כפולים ומכופלים' – לטוב או לרע! – שכן רוב האזרחים ב"מכללת אורנים" מתכוונים להיות מורים ומדריכים שאמורים לחנך עוד דור של אזרחים המבינים שדמוקרטיה בריאה תלויה בקיומם של כמה שיותר אזרחים שיודעים לכבד את דעתו של הזולת תוך כדי שהם דורשים מעצמם – ומהזולת – לנמק את דעתם באופן מלומד.