הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

27 נובמבר, 2015 פורסם ב ראיון עיתונאי, תקשורת
אין תגובות

הבירוקרטיה של השכול

אורנה שמעוני, אחת הדמויות המוכרות ביתר בתנועת ארבע אימהות, שהובילה ליציאת צה"ל מלבנון, אשר שכלה את בנה בלבנון, השלימה את פרויקט הנצחת נופלי מלחמת לבנון, לאחר לא מעט מלחמות מול הבירוקרטיה הישראלית. דנה מילר פגשה אותה לראיון מסכם

דנה מילר

יום הזיכרון מאי 2014 עמדה אורנה שמעוני לצד קברו של בנה איל ואמרה לו "כי סוף סוף לאחר 15 שנות עבודה, הושלם פרויקט ההנצחה לזכרו": "בית איל – הרמוניה של חיים וזיכרון" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. הבית, שהוקם במטרה לתת מענה לאוכלוסייה בעלת נכויות וצרכים מיוחדים לצד פעילות לכלל הציבור, משלב שירותי בריאות, חינוך, תרבות וספורט, והוא כולל בתוכו אתר הנצחה ראשון מסוגו בארץ "ציר ארזי הלבנון", לזכר 1,355 נופלי לבנון מאז הקמת המדינה ועד ימינו ו־212 חללי פעולות איבה שנרצחו בידי מחבלים שחדרו מלבנון.

שנת 1997 היתה  שנה שאורנה מכנה אותה כשנה בה נפלה "פצצת האטום על המדינה".  ב 4 לפברואר אסון המסוקים, מכה נוראית למדינה בה נהרגים 73 חיילים וביניהם שלושה חברים טובים של איל.  13 למרץ רצח הבנות באי השלום בנהריים, 18 לספטמבר נפל בנה איל בלבנון במהלך קרב קשה במוצב ריחן שבגזרה המזרחית, עת חדר טיל פגוט את טנק המרכבה שבו היה איל ופגע בו למוות.

988

ספרי לי על ההחלטה להקים אתר הנצחה לבנות                                                                                      

"היה לי חלום ישן נושן, במשך שנים חלמתי להקים פארק לנוער ישראלי וירדני שוחר מדע ממש במקום שבו התרחש הרצח. האתר נמצא סמוך מאוד לקיבוץ, כך שמדי פעם, כשהייתי מתפנה מעיסוקיי והייתי יורדת לשם. באותו יום נוראי הגיעה נכדתי למקום יחד עם הכיתה שלה. הצעתי ללוות אותם, טיילנו יחד, ואיתנו טיילה קבוצה נוספת. כשחזרנו לצד הישראלי, שמעתי צרור יריות ואחר כך צרחות נוראיות 'אמא, אמא'. הבנתי מיד שמתבצע שם טבח ושמדובר בבנות שראיתי קודם לכן, והזעקתי כוחות חילוץ. בינתיים הגיע האוטובוס עם חלק מהבנות. הורדתי אותן במו ידיי וביקשתי מאחת מהן שתספור אותן, כדי שנדע כמה חסרות. מהר מאוד התבררה התמונה הקשה. יומיים לאחר מכן נסעתי לבית שמש, ושם, באופן ספונטני, הודעתי שבמקום פארק לנוער שוחר שלום אקים גבעת הנצחה לבנות. בדרך חזרה הביתה כבר ציירתי על נייר איך ייראה המקום: עץ עם גזע אדום בעל ענפים שרופים, שבראשו שבע גבעות עם שמות הבנות בפרחים. בשלושים למותן אתר ההנצחה כבר היה מוכן".

איך הגעת מהשכול לרעיון של הנצחה לאיל?                                                                                              

"אני אספר לך סיפור איל העביר לחניכיו בקורס קצינים שיעור בנושא "האם יש סיכוי לשלום במקום שבו רוצחים ילדות קטנות?". הוא סיפר לחיילים על חקלאי שחלם להקים פארק לנוער שוחר שלום, אלא שהמציאות טפחה על פניו ובמקום זאת הקים את 'גבעת הפרחים שנקטפו'. לאורך כל הקורס החיילים הסתובבו ובראשם הסיפור על החקלאי ההוא. בסוף הקורס, כשנפרדו, איל סיפר להם שלא מדובר בחקלאי אלא באימא שלו. על הרקע הזה הם לחצו עליי להקים מקום שינציח אותו, את האני מאמין שלו. הם אמרו: "אם הנצחת בנות שלא הכרת, את חייבת להקים משהו ברוחו של הבן שלך". החיילים שאיל פיקד עליהם סיפרו על החותם העצום שהוא הותיר בהם, הם סיפרו איך הוא לחם למען צדק חברתי ואמרו שוב ושוב שהייתה בו רגישות לשונה ודאגה לנצרך. אחרי שהוא נהרג מצאנו בכיס המדים שלו פתק שבו כתב לעצמו לאסוף כסף למען חייל בודד כדי לשלוח אותו לבקר את הוריו ברוסיה. וכמובן, היו גם הילדים והמשפחה שביקשו שננציח את זכרו.

הקמת בית הנצחה לאיל, למה בחרת להנציח את כל נופלי לבנון?                                                                  

"כי זה משהו שאיל לא היה מוכן לקבל. הבית שהקמתי משקף את תפיסת העולם שלו, זה בית שיש בו צדק חברתי: נכים שוחים ומתאמנים לצד אנשים בריאים, ילד עם תסמונת דאון נחשף לילדים אחרים, ובתוך המשפחה הישראלית הזו ישנם גם אלו שלא חזרו. בחרתי את נופלי לבנון, כדי להזכיר לכולם את המחיר הכבד ששילמנו. לב הבית הינו ציר ארוך, המתנשא לגובה 9 מטר "ארזי הלבנון" בו מונצחים נופלי מלחמות לבנון והנרצחים על יד מחבלים שחדרו לארצנו מלבנון. ציר "ארזי הלבנון" והמורשת מתארים את השנים לפני המלחמה ,בתוך המלחמות, יציאת צה"ל מלבנון במאי  2000 , מלחמת לבנון השנייה ואחריה המחיר הכבד ששילמו לוחמים ואזרחים בחייהם. על לוחות זכוכית, מונצחים שמות הנופלים במלחמות לבנון, בין לוחות הזכוכית, על מערך לוחות פלדה, מוזכרים אירועי המלחמות, על כל לוח פלדה שני מסכים עם תמונות מתחלפות של הנופלים וסרטים מאירועים שונים. קצה ציר "ארזי הלבנון", תוך מבט אל החוץ, מוביל אל חלל תחתון המדמה מוצב צה"לי, בו מוצגות תמונות גדולות מאזורי הלחימה ומערכת מחשבים  ללמידה, עיון והתייחדות.  על הקיר מסך גדול, להקרנת סרטים ופינת ישיבה  לדיון ושיח.

"ללא זיכרון העבר אין הווה ואין עתיד". בחיינו משתלבים השמחה והעצב עם הלידה והמוות, המשפחה הישראלית עם הבנים/ות שלא חזרו. לב הבית הוא מורשת קרב וזיכרון לחללי פעולות האיבה מלבנון ומלחמות לבנון. הקמת הבית ארכה 15 שנה "ידעתי שהמשא הנפשי יהיה כבד, אבל לא תיארתי לעצמי בכמה מוקשים אתקל".

מה היו המוקשים?                                                                                                                                         

"למשל, חיפוש אחר תורמים. כל שיחה עם תורם גזלה ממני שנת חיים. גיוס כסף למפעל כל כך גדול זה קושי מטורף, ובכל פנייה כזו את נדרשת לכל הכוחות שלך, שלא לדבר על כך שהרבה פעמים זה קשה, מבייש ומעליב. אחרי כל שיחה כזו הייתי מחוסלת נפשית. בסופו של דבר, במהלך השנים, הצלחנו לגייס 33 מיליון שקלים, ואני מודה מעומק לבי לכל האנשים שתרמו כדי שהבית הזה יקום. הכסף לא היה המכשול היחיד שעמד בפני ואת זה בכלל קשה לי להבין, היה קשה במיוחד להגיע לשמות של כל הנופלים בלבנון לאורך השנים, לא רציתי לפספס אף אחד, ולשם כך פניתי במשך השנים לכל ועדה אפשרית של משרד הביטחון. פניתי לוועדת ההנצחה ולאגף למשפחות שכולות, שלחתי את התוכנית, הגעתי פיזית למפגשים, אמרתי שאני מוכנה לחתום שלא אבקש כסף בעבור אתר ההנצחה, ובכל זאת התעקשו לא לתת לי".

למה לא רצו לסייע לך להגיע לכל השמות?                                                                                                    

"אמרו שאני עושה אתר הנצחה פרטי ונתלו בשם "בית איל", ובפעם אחרת השיבו שלא מקובל לעשות הנצחה לאזור מסוים. אמרו לי: "תארי לך מצב שבאה אמא שבנה נפל ברצועת עזה ומבקשת להנציח את כל נופלי רצועת עזה. מה נגיד לה?" פשוט לא נתנו, וזהו".

בסופו של דבר היא הגיעה ל־1,355 שמות. ולא בזכות משרד הביטחון.

בכל זאת הצלחת ספרי לי איך                                                                                                                        

"יום אחד הגיעו כמה אנשים לאתר ההנצחה "גבעת הבנות" בנהריים, התפתחה בינינו שיחה והתברר שאיל שירת במוצב ריחן יחד עם בנם. בסוף השיחה נודע לי ששמם רוגובסקי ושהם הבעלים של חברת "תבונה מילניום", העוסקת כבר שנים במורשת והנצחה בעבור צה"ל ובתי "יד לבנים". זה היה כאילו יד מכוונת שלחה אותם אליי. ברגע שהם שמעו שיש לי בעיה, הם התחילו במלאכת איתור הנופלים. הם עשו עבודה אינטנסיבית שנמשכה למעלה משנתיים, ורק כשהיו בידינו שמות כל הנופלים יכולתי להמשיך. אלא שגם כאן לא הסתיימו ה"מוקשים" שניצבו בדרכה.  הכרזנו על טקס הפתיחה ב־23 במאי, והתברר שגם כאן טמון מוקש  אם בעבר סרבו לתת לי את שמות הנופלים עכשיו מסרבים לעזור לי לאתר את הכתובות של משפחות הנופלים. טוענים שמדובר באתר הנצחה פרטי ואומרים שיש משפחות שאינן מוכנות שבנן יונצח במקום בו יש בריכת שחייה. והרי אני רוצה ש'ציר ארזי הלבנון" יהיה של ההורים. אני רוצה שהם יבואו לראות עד כמה מרגשת ההנצחה במקום, ומבחינתי הם אורחי כבוד. הבית לא הוקם כזיכרון פרטי לאיל שלי אלא למען כל אחד ואחד מהנופלים על האדמה הארורה הזו. דווקא עתה כשהושלמה המשימה, אני חשה בעגמומיות יותר מתמיד. הדבר היחיד שהמפעל הזה לימד אותי זה שגם בשכול יש בירוקרטיה".

עכשיו לאחר שסיימת את הפרויקט מה הלאה?                                                                                        

"אוכל סוף סוף להתפנות ולהיות סבתא במשרה מלאה ל 15 הנכדים אשר בכל אחד מנכדיי נמצא איל, כולם נותנים לי את האור והטעם בחיי".

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>