אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

אורית פסקל, בת 24, במקור מקיבוץ בית העמק והיום מחיפה, סטודנטית במסלול מלח

בשנתיים האחרונות הייתי מדריכה במכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, מכינה להכשרת מנהיגות חברתית בשנת הי"ג, שלוקחת חבר'ה בני 18 שסיימו י"ב, ומנסה להפוך אותם לאנשים חושבים, ערכיים, בעלי זהות יהודית-ישראלית-ציונית, ביקורתיים כלפי המציאות שבה הם חיים, פעילים ומעורבים חברתית.

עברו ארבעה חודשים מאז שסיימתי שנתיים של הדרכה, שני מחזורים, שתי קבוצות, 40 חניכים, מעט מאוד שעות שינה, ואפס שקט נפשי. הקיץ שבין שני המחזורים, היה הקיץ של מבצע צוק איתן, שבו במקום לנוח ולרבוץ על חוף הים, המדינה הייתה בלחץ, בלגן וכאב, ולכן הייתה תחושה שהשנה לא באמת הסתיימה ואחריה התחילה שנה חדשה. השנתיים האלה החליקו אחת לתוך השנייה, התערבבו ופלטו אותי בסופן – מוצפת בחוויות, תובנות ושאלות גדולות.

תקופת ההדרכה הייתה מעצבת ומלמדת עבורי. ההדרכה, העבודה בצוות, הקשר עם החניכים, הנגיעה בחינוך, ההשתייכות למכינה – כל אחד מהמושגים האלה מתאר פן מסוים בשנתיים שעברו עליי, ועיצב אותי באופן משמעותי להמשך הדרך. עיצב את אופן החשיבה שלי על בני אדם ועל המציאות הישראלית, עיצב את היכולת שלי להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, גם אם לצד השני יהיה קשה מאוד לשמוע, עיצב את ההבחנה בין עיקר ותפל, ואת ההבנה העמוקה שזה השדה בו אני רואה את עצמי בשנים הקרובות – שדה ההשפעה החינוכית.

כשהגעתי למכינה, רציתי בעיקר לחזור הביתה, לשנה שבה אני הייתי חניכה במכינה. להיזכר בחלומות, לחזור לחשוב בגדול, להחזיר לעצמי את האמונה שקצת נאבדה לי בשגרה הצבאית – אמונה שאפשר לשנות ולשפר את המדינה שאנחנו חיים בה. וכשחזרתי, גיליתי מחדש לא רק את הבית הזה, אלא גם את התפקיד שלי בתוכו. מתוך ההתנסות המעשית, הבנתי שתחום החינוך הוא לא רק חשוב בעיניי, כמו לשטוף כלים, שאתה מבין שזה חשוב ואין ברירה אלא לעשות את זה, אבל אתה לא באמת נהנה מזה, אלא גם מסקרן אותי, מעשיר אותי, ואולי אני אפילו טובה בזה.

דרך הדמויות החינוכיות שעבדו איתי, למדתי המון על עצמי: איך להישאר יציבה ולא להתרגש יותר מדי מדברים, איך להתרגש באופן עמוק מהכל כי אחרת אין סיבה להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, איך לגשת לנושאים בוערים ונפיצים ברוגע ובתבונה, איך לדעת שבני אדם הם הדבר החשוב מכל ולא לשכוח את זה אפילו לרגע, איך לפתח את הקול הפנימי שלי ולגבש דעה עצמאית בתחומים ערכיים, בלי להישען על דעת גדולים, ואיך לנסות תמיד להיות המדריכה הכי טובה שיכולתי להיות. למדתי להשתפר ממקרה למקרה, משיחה לשיחה, משיעור לשיעור, ומישיבה לישיבה. למדתי להכיר במעלות ובחולשות שלי בצורה יותר ברורה. למדתי ברמה המקצועית איך מנהלים מערכת גדולה ומורכבת, מלאה ברצונות וצרכים, שבה תמיד יהיה עוד משהו לעשות, עוד טיפה לתת.

כמו שכולנו יודעים, המעשה החינוכי לא קורה בצורה אידילית, בתוך תמונה פסטוראלית שבה כולנו מחזיקים ידיים ומדלגים באחו לעבר השקיעה. הוא עובר דרך תסכולים, שיחות, וויכוחים, ליווי, הכוונה, אי הבנות, עצות, דרישות, הסכמות, רגשות, ראציונל, בכי במשרד מדי פעם [איך אפשר בלי], רגעי שיא ורגעי יומיום. ומעל הכל – הוא ממלא אותך בתחושת ערך שפשוט אין לה תחליף.

השנה נכנסתי לתפקיד אחר, יותר ניהולי ופחות נוגע באופן ישיר בחניכים, אבל איכשהו קשה לי להגיד שהייתי מדריכה, ועכשיו כבר לא. המרכיב הזהותי הזה הפך לחלק בלתי נפרד ממני, ולפעמים אני חושבת שהוא מגדיר אותי באפן מדויק יותר מפרטים ביוגראפיים אובייקטיבים. פתאום גם שמתי לב שאני נוהגת להגיד "הייתי במכינה", "הדרכתי במכינה" ולא "עבדתי במכינה". עבודה זה דבר כל כך מצומצם, ואילו הדרכה – עולם ומלואו.

השנה הקרובה טומנת בחובה המון שינויים מבחינתי: מעבר לעיר, מעבר לחצי משרה, כניסה לאקדמיה [הבחירה באורנים ולא בתכנית מצטיינים כלשהי באוניברסיטה גדולה היא לא מובנת מאליה מבחינתי] ועוד. כשהייתי קטנה, הייתי אומרת לעצמי שבטוח בטוח בטוח אין שום סיכוי שבעולם שאני אלך להיות מורה. והיום? נחיה ונראה…