אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

התופעה שתופסת תאוצה בחודש האחרון היא של הזמנת חוגגים, דרך הרשת, לאירוע שלא הגיעו אליו מספיק מוזמנים. הולכים לאירוע של זרים ועושים שמח. אביב אורנר עם מבט על הפן החיובי של הפסייבוק

אביב אורנר

 23:00 בלילה.

"איפה אתת?"

"הרגע נכנסתי הביתה בא לך להיפגש?"

היא משתפת אותי בתמונה ובה פוסט מהפייסבוק:

"בואי נלך לשמח חתן וכלהההה"

"מתי זה? עכשיו?"

"כן. יאללה אני מתלבשת"

"סגור. אני אאסוף אתכן."

"יאלה אני מוכנה"

את שיחותיי הרבות בנוגע לעולם החתונות רבים מחבריי הקרובים כבר שמעו. את הביקורת הרבה כלפי הנורמה של להתחתן, לעשות מסיבת רווקות/רווקים מפוצצת, טראש דה וואטאבר וכמובן חתונה גרנדיוזית במאות שקלים ש"לא הייתה כמותה" ולמחרת תהיה עוד אחת כמותה. הרבה ביקורת יש לי כלפי מוסד הנישואין בארץ ובכלל על העובדה שאנו גדלים ובעיקר גדלות אל תוך מציאות בה אנו מיועדות יום מן הימים להיות כלות. למה צריך את הטקס הזה? איך זה שכולם רוצים את אותו הדבר? מי קבע לנו את המסלול הזה והאם יש דרך טובה יותר? שאלות ותהיות אלו מלוות אותי במיוחד בקיץ האחרון. קיץ בו נכחתי בלא מעט חתונות ובכולן אותה המנטרה. לא אשקר, התרגשתי פעמים רבות, אבל השאלות לרוב גברו על תחושת ההנאה והתחלפו בתחושות ספק.

ובכן, לא התחלתי לכתוב בשביל לשכנע מישהו לא להתחתן ואף לא להציג את המניפסט שלי כלפי חתונות אלא לשתף ברגע מיוחד שהצליח לשבור את מעטה הציניות שלי בעונת החתונות.

הגענו לאולם בחצות. שעה שבה בדרך כלל בחתונה נורמטיבית נשארים החברים הקרובים ומשפחה תומכת, רוקדים, שותים, שרים, מתחבקים ובעיקר שמחים. הגענו לכניסה ושאל אותנו השומר:  "לאיזו חתונה הגעתן?" – "לא יודעות". "אני מבין, הגעתן לחתונה של הפייסבוק" – "כן" ענינו ביחד, "בדיוק". "אין בעיה תיכנסו, פנו ימינה ואחר כך שמאלה וכבר תראו". "רגע אדוני – ספר לנו איך שם". "עכשיו כבר בסדר, אתן תראו". הודנו לשומר ונסענו לכיוון החנייה. כשהלכנו לכיוון הכניסה פנתה אלינו אישה ושאלה "באתן מהפייסבוק נכון?" "איך את יודעת? רואים עלינו?" "לא לא, כמו כולם, כל הכבוד לכן". בצחוק אני אומרת לשירן "אולי זו חתונה של מארק צוקרברג, כולם פה אומרים חתונת הפייסבוק אולי אצא מכאן עם בעל עשיר..". נכנסו אל האולם, עמדנו בהשתהות בכניסה מתצפתות על קהל הרוקדים. באמצע הרחבה עומדים החתן והכלה ומסביבם עשרות בני נוער, משפחה וחברים.

תוך כדי כניסה מהוססת אל קהל הרוקדים אנו משוחחות עם המלצר שמספר "הגיעו ממש מעט אנשים. הם הזמינו 200-300 איש והגיעו רק 60-70. אחרי שפירסמו בפייסבוק התחילו להגיע אנשים ולעשות להם שמח, זה מדהים". עצרתי שוב והסתכלתי על הרוקדים. הדי ג'יי הודה לבאים שוב ושוב ואף החתן עלה אל הבמה בכדי להודות לכולם על הלא מובן מאליו. באסירות תודה הוא עמד על הבמה מרוגש מאוד ואמר "הלוואי שתזכו גם אתם לשמחה כזו. תודה רבה לכולם!".

מצאתי את עצמי רוקדת בין קהל אנשים זרים, באולם חתונות אליו לא הוזמנתי סביב חתן כלה שראיתי פעם ראשונה בחיים. התרגשתי. הייתה מן תחושה באוויר של מעשה טוב. מעשה של אהבת חינם. פתאום הרגשתי כמה זה נדיר היום. כמה קל לשבת מאחורי מסך מחשב ולשתף בפייסבוק עוד ועוד פוסט ולא להבין שהמציאות היא אמיתית. והיא קוראת מחוץ לחלון שלנו. שלא תבינו לא נכון, אני לא חושבת שזה מעשה הירואי של מעורבות חברתית גדולה אלא רק מעשה קטן וטוב. ולי אישית, לא יצא לעשות אחד כזה לאחרונה.

הסתכלתי על הפנים של בני הנוער שנכחו שם ותהיתי איך הגיעו לשם במהרה, פתאום הצלחתי להסתכל רק על הטוב. לא התייחסתי לעובדה שהם שתו אלכוהול בגילם הצעיר ולא הסתכלתי על אופן הלבוש ועל התנהגות בוטה אלא פשוט ראיתי את הכוח שקיים בידיהם. איך פוסט אחד בפייסבוק הביא אותם להיכנס אל האוטו, במקרה שלהם אני מניחה שאל המונית, ולהגיע.

החתן והכלה ללא ספק נעטפו באהבה רבה. אני בספק כמה זו תהווה תחליף אם בכלל לאותה האהבה לה ציפו בערב זה מקרוביהם אך ללא ספק זו אהבה מכיוון אחר. הצלחתי לראות בערב זה עד כמה אירוע כזה כמו חתונה הוא משמעותי עבור התרבות שלנו וכמה זה מונחל אל בני הנוער שלנו. איך לכל אחת ואחד וביניהם גם אני עמדה מול העיניים המצווה של "לשמח חתן וכלה". איך תחושה זו הביאה אותנו בחצות אל אולם האירועים.

התרגשתי מאוד.

התרגשתי לראות איך אנו מצליחים לשמוח בעבור האחר וכמה שזה לא מובן מאליו במציאות המורכבת בה אנו חיים. התרגשתי לראות התארגנות מהירה של אנשים ללא תמורה. התרגשתי לראות איך אירוע כמו חתונה מחבר כל אחד ואחת ממקום אישי אל האחר. התרגשתי לראות את פניהם של בני הנוער באולם.

אני מאחלת לזוג היקר המון אהבה ואושר בהמשך הדרך. מצרפת את התמונה המתארת דקות אחרונות של ביחד.

אני בטוחה שהספק האישי שלי כלפי חתונה לא ישתנה, השאלות הרבות אודות המסלול הקבוע לנו מראש ימשיכו ללוות אותי. אך ללא ספק למדתי שמאחורי השיתוף בפייסבוק ישנה חוויה אמיתית של אנשים, שבין אם אני מסכימה איתה ובין אם לא יש לי את היכולת לקחת בה חלק ולקבל ממנה גם בחזרה. מצדיעה לכל האנשים שטובת האחר עמדה להם מול העיניים באותו הרגע – הלוואי ונצליח לעשות זאת יותר.