אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

קובי ארני, בן 23, סטודנט בחוג למקרא ובתוכנית מל"ח, השתתף בהפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב ומסביר מדוע מה שהיה, זה לא מה שיהיה

קובי ארני

קובי ארני, סטודנט בחוג למקרא ובתכנית מל"ח, וחשוב לא פחות לכתבה: אתיופי יליד הארץ. ביום ראשון האחרון הפגנתי עם אלפים מאזרחי ישראל במרכז העיר תל אביב.

לאחר ההפגנה פנו אליי רבים בשאלה שצבטה את לבי שוב ושוב: "על מה אתם מפגינים בכלל?" והתשובה הנוקבת חזרה על עצמה גם כן – האזרחים האתיופים במדינת ישראל סבלו ועדיין סובלים מאפליה קשה מהציבור ומהמדינה! השמדת מנות דם שנתרמו על ידי אתיופים, אי קבלה לבתי ספר ממלכתיים ואיסור על מכירת דירות לאתיופים הן רק חלק קטן מתוך רשימה ארוכה של אקטים גזעניים שמצליחים לעבור לסדר היום שלנו כל פעם מחדש. האקט הטרי ביותר הוא האלימות המשטרתית חסרת הבסיס כלפי אזרחים אתיופים. זה הרגע שבו עולה הספק: "אלימות משטרתית? חסרת בסיס?" גם אני הרגשתי כך, אבל היום אני יודע לומר שפחדתי. פחדתי שאם זו המציאות, לא אצליח להכיל אותה ולא אוכל להתמודד איתה.

ביום ראשון, הגעתי למקום ההתכנסות בצומת בגין מול מגדלי עזריאלי כשהוא מוקף עשרות שוטרים. התחלנו לצעוד דרומה ברחוב המסגר בליווי שלטים וקריאות נוקבות נגד המשטרה והגזענות. כבר בתחילת הצעדה הרגשתי את הדמעות הקרבות, כנראה מגאווה, אולי מאכזבה? מצד אחד, הגענו ליום שבו לאזרחים האתיופים במדינה נמאס מחיי היום-יום המעוותים. מצד שני, האם זו הארץ שלה ייחלו הוריי כשברחו מבתיהם? כשחצו את המדבר? האם זה היום שלו ציפו כשעברו התעללויות מתמשכות במחנות הפליטים, מצפים למושיע מארץ הקודש? כך או כך, אנחנו פה, זועקים את הזעקה שלנו ומקווים שמישהו בצד השני יקשיב לנו ויבין אותנו.

כשהגענו לכבישי איילון, מיד התמלאו הנתיבים במאות מפגינים שחסמו את התנועה. אנשים יצאו מרכביהם כדי להביע תמיכה וחלקם גם הצטרף אלינו. שרנו, רקדנו, התיישבנו וקמנו. בין לבין הייתי עד להתגרויות בלתי פוסקות בין שוטרים למפגינים, כאילו חיכו לרגע שבו תחל קטטה. אז הבנתי שההפגנה הזו אינה ככל ההפגנות. הנאשמים הם אותם שוטרים שתפקידם לאבטח את המקום, המאשימים הם אותם אזרחים שהותקפו במשך שנים על ידי אותם שומרי חוק וסדר.

הגענו לכיכר רבין כשאלפים ממלאים אותה וזולגים לכבישים שמסביבה. מתכנסים לקבוצות, מאזינים לחברינו שזועקים את כאבם ומבקשים להכיל זה את זה. המפגינים החלו להתפזר איש לביתו ואילו חלק לא האמין כי זהו סופה של המחאה (אולי הם כבר ידעו שעוד יומיים זעקתם תתמוסס ו"מחאת האתיופים בתל אביב" תיעלם מהתודעה כלא הייתה). תחילת המהומות הייתה הרגע הקשה והכואב ביותר עבורי. הרגשתי את הכאב, את הדיכוי ואת המחנק הקבוע בגרון שעד כה זלגו אט אט החוצה בזעקות וכעת מתפרצים בסערה. רציתי להצטרף אליהם כי ידעתי על מה הם נלחמים, על מה הם כואבים וכמה מפחיד לחזור ולשתוק שוב. כנראה שזכיתי לחיים שקטים יותר מאלו של אחרים. עזבתי את המקום כשבדרך פגשנו קבוצות נוספות שנהרו אל עבר הכיכר.

על המשכו של הערב בכיכר כנראה שמעתם בתקשורת, לחיוב ולשלילה. עבור רבים שלא היו שם, ההפגנה הייתה בעיקר אבנים, "שוקרים", חלונות ראווה שבורים ורימוני הלם. לא עבורי. בשבילי היא הייתה סופה של תקופה – האזרח האתיופי כבר לא נחמד ולא חמוד, והוא יתקומם אם ינסו לדרוך עליו. הוא נכנס לתודעה הציבורית ויישאר בה עד שייחשב בה לשווה. ואם אני אופטימי, ההפגנה הייתה פתח לתקופה חדשה, צודקת ושוויונית יותר.