הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

26 מאי, 2015 פורסם ב תחקיר עיתונאי
אין תגובות

ילדים משחקים באונס

 

"יש לקפוץ על הראש של הבחורים ולקחת מהם את המשקה, אך זהירות! הם רוצים לעשות איתך בוגי בוגי" – אלו הן הוראות משחק מחשב לילדים, שבו תקבלו דמות  של ילדה ותצטרכו להתחמק מגברים שיכורים שמזיזים את האגן. במשחק אחר תצברו נקודות בזכות כמות הנשים שתצליחו לאנוס 

שירי מנשה

האינטרנט נגיש לילדים ולילדות יותר מקופסת העוגיות שבארון. שליחת היד אל הקופסה היא ברת פיקוח עבור מבוגרים. לעומתה, המרחב הווירטואלי פרוץ. הוא נמצא בכל מקום. גלישה באינטרנט היא תרבות שמועברת ומשתכללת מדור לדור, לטוב ולרע, וגיל השימוש בה הולך ויורד. ילדים וילדות מוצאים עניין במשחקי רשת חינמיים ששוכבים ומחכים להם כמו קוביות בגן. אין צורך בכסף מההורים – תוך הקלקות פשוטות המשחק לרשותם.

במה הם משחקים? האינטרנט מציע שלל אתרי משחקים מכל המינים והסוגים – חשיבה, יצירה, פעולה, מרוצים, מלחמה, יריות, דמויות מתוך תכניות פופולאריות ועוד. יש משחקים שמאפשרים לבנות עולם מאפס, והוא יכול להיות אוטופי ככל שירצו. בתוך כל הארסנל נמצאים גם כאלה שהדיכוטומיה המגדרית שלהם ברורה – הם ורודים או כחולים בהתאם; נסיכות, בישול ועיצוב; או קומנדו, קרבות ונינג'ה; פאסיביים לבנות ואקטיביים לבנים – עיצוב זהות במשחק מחשב. בעיני יותר ויותר אנשים ונשים נתפסת הדיכוטומיה המגדרית הזו בכל תחומי החיים כשגויה, אבל מה קורה כשמרחיקים ממנה לכת? מה קורה כשמשחק המחשב של הילד או הילדה לא רק מבדיל בין גברים לנשים בתחום, בתוכן או בצבע, אלא מעודד לתרבות האונס?

"נערת הבוגי בוגי" הוא משחק מחשב לילדים ששוחה שנים בים הווירטואלי הסוער. הוראותיו פשוטות: "יש לקפוץ על הראש של הבחורים ולקחת מהם את המשקה, אך זהירות! הם רוצים לעשות איתך בוגי בוגי", ואכן, בין הסולמות מקפצת ילדה בשמלה, נוחתת על ראשם של גברים שיכורים ומעוותים שאוחזים משקה אלכוהולי ומזיזים את האגן מצד לצד, תנועה שלא תיתפס כתמימה בעיניים בוגרות. הגברים מחכים לנערה שתגיע אליהם, שלא תצליח לקפוץ על ראשם אלא תתקרב יותר מדי – ואז יזיזו את האגן קדימה ואחורה בתנועת משגל, שמחים וצוחקים. היא תצעק, תעוות את פניה, תיהדף לאחור ותפרח ממנה בועה קטנה שכתוב בה "איי!" או "אויש!" או "נפסלת!". כן, ילדת המחשב נפסלה וקיבלה עונש – להיות קורבן תקיפה מינית.

משחקים כמו "נערת הבוגי בוגי" מעלים שאלות מוסריות. האם לא מספיק ברור הקשר ביניהם לבין המציאות? האם לפגיעה בנשים יש לגיטימציה להיות משחק? מה קורה כשהיא הופכת להנאה?

"יש כאן טריוויאליות של הפגיעה באישה," אומרת ראשת החוג לתקשורת במכללת 'אורנים' וחוקרת חברה ומגדר, ד"ר אריאל פרידמן. "אני קופצת ואני נאנסת, ועוד פעם אני קופצת ועוד פעם נאנסת. זה מעשה יומיום, זה מעשה שגרה. הדבר הזה של להפוך אלימות כלפי נשים למשהו שהוא יומיומי והוא משחק והוא 'פאן' – זה עיוותים של חשיבה, ואז מה ה'פאן' הבא?"

דד

 

למראית עין המשחק תמים. הדמויות לא ריאליסטיות, סביבת המשחק ממוחשבת, הצבעים נעימים והמסר סמוי. איזו סיבה יש לילדים ולילדות לראות בו איום? אופק שור (17), חברה בקבוצת הפייסבוק 'שיח פמיניסטי', שיחקה במשחק בילדותה. בקרב ילדי בית הספר היסודי שבו למדה היה המשחק שכיח. "ממש אהבתי אותו", היא כותבת בפוסט מפוכח. "הבחורים השיכורים הצחיקו אותי." היום, כנערה מתבגרת החשופה לסוגיות מגדריות, היא שמה לב לכוונותיו, לבחורים השיכורים "שמנסים למזמז", כדבריה, את הנערה.

שור נדהמת שהמשחק מוצע לגיל הצעיר וטוענת כי מדובר בלא פחות מאשר חינוך לאונס. לטענתה, מהלכו חוטא לניסיונות השינוי של התודעה הקולקטיבית בנוגע ליחס כלפי נשים. "זה מאוד עיצבן אותי," היא מודה. "אף אחד לא מצפה מהבחורים להיזהר או לשלוט בעצמם. כולם מצפים מהבחורה להתחמק. המשחק משפיע על כל עניין האשמת הקורבן. מלבד זאת, אנסים מוצגים שם בצורה אחת – בזויים ומכוערים. אף אחד לא מציג את 'האנס המנומס' – גברים רגילים מהשורה."

תהיה זו נאיביות להאמין שמדובר במשחק סתמי. למען האמת, טענתה של שור לגביהציפיות מהדמויות הגבריות ומזו הנשית במשחק דומות לציפיות המגדריות בעולמנו, מחוץ למחשב.לא פעם האחריות על הטרדות מיניות או מקרי אונס מוטלת על הקורבן – על אופן הלבוש או על "הזמנה" מסוג אחר. ניזכר בביקורות נגד הקמפיין "תשמרי על הכוס שלך" לשנת 2014 – באופן דומה לשור, כותבת אור סופר במגזין האינטרנטי "Onlife": "לא מצחיק אותי שאומרים לי איך לא להיאנס במקום שיגידו להם פשוט לא לאנוס." הקמפיין אף קטף את המקום החמישי במצעד הקלון של ויצו למפרסם הסקסיסטי, בשל הנימוק הבא: "המסר היוצא מהקמפיין כי האחריות על מניעת אונס מוטלת על הנשים והילדות הקורבנות ולא על התוקף – מסוכן ביותר."

למרות גודל האסון שבמשחק "נערת הבוגי הבוגי", יש יותר נורא ממנו. במשחק שנקרא "Rape-lay" תצטרכו לאנוס כמה שיותר נשים, בנות משפחה של הבוסית שלכם, כדי לנקום בה. הוא מתחיל בתחנת רכבת, שם עומדת בחורה בשמלה קצרה כשבאופן סימבולי כל הסובבים אותה הן דמויות שקופות. השחקן הוא חץ, ויכול לגרום לרוח שתניף לבחורה את השמלה, ממש כמו מרלין מונרו. השלב הבא הוא כניסה לרכבת, שם החץ הופך ליד שממששת את גופה של הבחורה ומורידה מעליה את בגדיה ל"עיני" כל אותן דמויות שקופות. בתגובה לנגיעות, פניה של הבחורה נעצבות. היא מתעוותת, מנסה להגן על עצמה, אך בלא הצלחה – השחקן, אף על פי שהוא רק חץ, יותר חזק ממנה, וסביבתה האנושית לא מביעה התנגדות. השלב הסופי והנורא מכל מתרחש בשירותים ציבוריים, שם השחקן הוא דמות ממשית של גבר, באנימציה אנושית ריאליסטית למדי, שאונס את הבחורה פשוטו כמשמעו, ללא רחם, שוב ושוב, כשהיא תלויה עליו וצועקת לקירות התא. הוא חייב לגמור כדי לנצח. בפינה יש מד שעולה בהתאם לסיפוקו. לא הגיע עד הסוף? צריך לאנוס שוב. לכשינצח, הבחורה תיוותר שמוטה, שבורה ומרוחה בנוזל הלבן שלו, והשחקן ידלג לבאה בתור, וחוזר חלילה.

פרידמן מבחינה בכניסתה של האקטיביות אל משחקי המחשב והרשת. המשתמש הוא לא עוד פאסיבי, צופה מהצד, אלא אקטיבי, פועל על המציאות. זוהי אמנם דלת אל פיתוח מיומנויות וכישורים בקרב השחקנים, כמו קבלת החלטות ויכולות אסטרטגיות, אך יש מי שינצל אותה דווקא לאלימות, לפגיעה בבני אדם ובנשים בפרט – למטרות רווח.

"Rape-lay" הוא משחק מחשב תוצרת יפן 2006. הברוטאליות, המסר והעידוד הברור לתרבות האונס גרמו למחאה בארה"ב בשנת 2008 ובישראל רק שנתיים לאחר מכן; אף על פי כן, נדמה כי לא יצרו שינוי – לא בנגישות אליו ולא במדיניות משחקי המחשב והרשת בכלל. מראה המשחק מזעזע יותר מתיאורו המילולי. אם כך – מדוע הוא עדיין חי ונושם? למה הרשת עדיין מכילה אותו?

ענבל שלקס, בוגרת תואר ראשון במשפטים, מסבירה את קו התפר שעליו מתהלכת הלגיטימציה להחשיב משחקים אלימים כעניין פלילי: "אם המשחק מערב תמונות של אדם אמיתי או שידול של ילדים לבצע עבירה, כמו אונס," היא אומרת, "הוא יכול להיות פלילי ותפקיד המשטרה לחקור. אם הוא כולל דמויות "סקסיות" וכיוצא בזה – הוא בגדר חופש הביטוי והעיסוק. במידה והוא פוגע ברגשות של הורים או ילדים – צריך לבחון למה ועד כמה הפגיעה חמורה וקולקטיבית, ואז אולי," מדגישה שלקס את הספק, "בית המשפט יורה להוריד אותו מהרשת." יחד עם זאת, שלקס מציבה מאפיין דומיננטי של האינטרנט, שבמקרים רבים ייתפס כיתרון, אך בסיטואציה ספציפית זו נמצא כפרובלמאטי – לא קל להעלים תכנים מבין כתלי המרחב הווירטואלי. "משחקי מחשב לא נמחקים בכזאת קלות," היא אומרת. "בכל זאת, אנחנו לא בשנת 1984."

המאבק להסרת עקבות המשחקים הפוגעניים מהרשת נראה לא פשוט, אך ראשיתו תחול בתלונה משטרתית של אדם אחד. האם עד היום המשחקים הפריעו עד כדי שקם צדיק או צדיקה בסדום ודיווח עליהם? האם קמו אקטיביסטים פמיניסטיים דורשי שוויון וצדק, שהפנו את תשומת לבה של המשטרה? דובר מחוז חוף, ערן שקד, התייחס ואמר כי למרות שאין הדבר אומר שהפניות אינן קיימות, הוא עצמו אינו מכיר כאלו. במפה העולמית המצב שונה – נתונים מציגים את העשור הראשון של שנות אלפיים כניסיון לרגולציה על משחקי מחשב, אך הדבר כשל בשם חופש הביטוי. זו אולי השאלה הגדולה מכל – האם בשם הדמוקרטיה ניתנת לאדם הזכות לעשות ככל החפץ על לבו? האם קיימים גבולות לחופש הביטוי? ד"ר פרידמן בוחנת את הפסיקה אל מול המתרחש בטלוויזיה, שם מקומו של הרגולטור דווקא ברור וחד משמעי – על השידורים המסחריים בלווין ובכבלים יש פיקוח. אם כך, איזה שיבוש יכול לגרום לראייה שונה את משחקי המחשב אל מול הטלוויזיה, עד כדי קביעה שבתחום אחד אלימות היא שוד ושבר ובשני לגיטימית וזמינה לכל?

שאלה זו גם היא תסתכם ודאי ב"חופש הביטוי"; ובהיעדר רגולטור מוגדר – על מי בכל זאת אמונה האחריות? ד"ר פרידמן רואה את הסביבה הקרובה של הילד ככזו שמוכרחה להיות שם לפני הטכנולוגיה, "לעטוף ילדים ובני נוער בבני אדם, לתת להם סרגל מוסרי, קנה מידה להחליט אם זה צודק או לא צודק." לטענתה, לתקשורת תפקיד מרכזי בהבניית תפקידי מגדר – התנהגויות מסוימות מתוגמלות, אחרות זוכות לעונש סימבולי, ובדרך זו או אחרת, מי שלא מציית לסטריאוטיפ – מועד להיפגע. אם כך, איך משפיע המשחק על גברים שמשחקים בציות לסטריאוטיפ? "ילד שחווה כל הזמן אישה כאובייקט, לא יכול לראות אותה במציאות האמיתית לא כאובייקט," טוענת פרידמן. לדעתה, חוסר ההבחנה בין דמות ממוחשבת לבין בן או בת אדם, בשר ודם, מיטשטשת, והמחשבה שילד או נער שחווים את המציאות הוירטואלית האלימה שעות על גבי שעות ביממה לא ישליכו אותה על המציאות הממשית – היא צינית.

אם הוסכם שבפורנוגראפיה עסקינן – לדברי אלוני, כ-90% מבני הנוער צופים בסרטי התעשייה המפוקפקת באופן קבוע. לטענתה, "ילדים ובני נוער מקשרים בין מיניות לשליטה, הכנעה ושימוש באלימות פיזית." האם כל נער שישחק במשחק מחשב שכזה הוא אנס בפוטנציה? התשובה היא לא, אבל אין מקום לשאננות. אין מקום לתירוץ המוכר "הילד שלי לא כזה". העובדה הבעייתית היא שהמשחק הפעיל יוצר קבוצת סיכון, כלומר נערים שיצעדו עם תפיסת המציאות השגויה צעד אחד קדימה, ויהפכו משחק למקרה אמת.בקרב מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית התופעה נתפסת לא פחות ולא יותר כחלק מתעשיית הפורנוגראפיה, וככזו גם היא מתפרשת כ"לחימה בטחנות רוח". מנהלת המרכז באזור חיפה והצפון, שני אלוני, טוענת כי אף מאבק כזה במדינה דמוקרטית לא נחל הצלחה משמעותית. היא מתארת את המשחקים כמשבשי שיקול דעת ותפיסת מציאות בקרב בני נוער. "אם 'אונס' הוא רק משחק," עומדת אלוני על דרך חשיבתם של נערים, "מדוע היחס אליו כל כך גרוע? אם לקיים יחסי מין עם בחורה בזמן שהיא צועקת ומתנגדת זאת דרך מקובלת למיניות, מה ימנע מנער לעשות זאת גם במציאות?"העידוד לתרבות האונס וההשפעה על גברים במגוון הגילאים אולי יותר מובהקים מהתחושות שיוצרים המשחקים בקרב נשים. "נשים יבינו יחסים בין המינים כמלחמה מתמדת," טוענת פרידמן. הן יתנהלו בפחד, תוך הגנה על עצמן, יקבלו אמות מידה שגויות לגבי יחסים, אהבה ורומנטיקה, או להפך – ירגישו צורך להצטרף לתרבות יחסי המין המוצהרים כדי לא להישאר בודדות במערכה.

אלוני מציעה פתרון חינוכי, שעליו אמונים הורים, מורים, מורות ומכללות לחינוך – שיחות עם צעירים וצעירות על כבוד, רגישות לזולת והדדיות ביחסי מין. מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית לא נותרים כצופים מהצד – בתקציביהם המוגבלים פועלים למען הפתרון ומקיימים אלפי סדנאות בשנה לאָמוני החינוך ולבני נוער.

הדרך הזו היא כמובן ברת ביצוע, אך התגייסותם של גורמים נוספים למאמץ היא הכרחית, וייתכן שצריך לקרוא לבחינת גבולותיו ופריצותיו של חופש הביטוי. לאן מועדות פניה של חברה, שמשחקי הילדים שלה מעודדים לאונס? האם האנושות אינה זקוקה לגוף שימנע הפצה של משחקים כמו "נערת הבוגי בוגי" ו"Rape-lay"? שיחתור למען חינוך לשוויון במקום הסתתרות מאחורי צביעותה של הדמוקרטיה? מהו עתידה של חברה שלא מציבה יעדים ברורים וחד משמעיים בלוחמה הווירטואלית למען הצדק האנושי, שיבטיח תפיסת מציאות בסיסית נכונה עבור דור ההמשך שלה?

[התמונה היא צילום מסך מתוך המשחק "נערת הבוגי בוגי"]

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>