אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

לורט בר קאופמן הייתה חלק מקבוצה של סטודנטיות ממוסדות להשכלה גבוהה מכל הארץ אשר יצאו במסגרת משלחת מיוחדת לפולין, והיא חזרה משם עם רשמים עמוקים

לורט בר קאופמן

במרץ השנה יצאה משלחת מטעם "נפש יהודי" בשיתוף עם מכון "שם עולם" לפולין. למשלחת נבחרו בקפידה 34 בנות ממיטב המכללות והאוניברסיטאות בארץ אשר השתתפו במלגות "רבדים" או "אופקים".

כאחת שלא טסה, מבחירה, לפולין בכיתה י"ב הרגשתי סוג של דחף לצאת. ואכן, כאשר הציעו לי את האפשרות להשתתף במסע אפשר לומר שקפצתי על המציאה והחלטתי להצטרף. אני מודה שיומיים לפני המסע היה לי "פיק ברכיים" וחשבתי לא להצטרף למסע, אך יצאתי בכל זאת.

מן המטוס פולין נראית כמו שדה חרוש בלי בתים צפופים ועם מרחבים ענקיים. למעשה, הבתים נראו כמו כתמים בנוף, לעומת ישראל שבה השטחים הפתוחים מהווים את אותו כתם. ברגע שירדנו מהמטוס הקור העז היה הדבר הראשון שפגשנו, והמבנים העצומים והאפורים היו הדבר השני.

הרבה דברים נדרשים ממך למסע הזה. מצד אחד צריכים להיות רציונאלי ולהבין את מה שאי אפשר להבין, ומצד שני – הרגש. בחלק הזה אתה דווקא כן מצליח להתחבר לאיזושהי סוג של הרגשה, בעיקר בתחושות הקור שעליהן אתה מתלונן במשך כל השבוע. כל מה שעובר לך בראש זה "אם אני מתבכיין תארו לעצמכם מה היה להם, מה הם הרגישו".

המסע הזה הוא מסע עמוס וגדוש בחוויות, רגשות וצעדים אך אני רוצה לספר לכם על רגע אחד שחוויתי, והוא קשור גם לעובדה שאהיה מורה בעתיד.

צילמה לורט בר קאופמן, מסע לפולין "נפש יהודי" מרץ 2015

כאשר אתה מגיע ליער הידוע בכינויו "יער הילדים" ולפניך מוצגת תערוכה של דובונים, תמונות, נרות זיכרון ודגלים שהשאירו משלחות קודמות – בשנייה הראשונה אתה נעמד ולא באמת מבין את גודל המאורעות, ואז המדריך מספר לך על הזוועות, על הילדים אשר נגררו ליערות וראשם הוטח בראש אחיהם או חברם הטוב כי הגרמנים חסכו בכדורים, על ילדים אשר נזרקו לאדמה ומצאו את מותם ועל ילדים שנורו כשהם בידי הוריהם, ואלו המשיכו לסחוב אותם עד אשר מצאו גם הם את מותם בתוך הבור. כל מה שאתה רואה כאשר אתה נמצא שם זה חלקים מגודרים המסמנים את מקום קבר האחים בצבע כחול, ולידם קברי האחים בצבע לבן של הפרטיזנים הפולנים שניסו להילחם בגרמנים ולהפסיק את הזוועות.

כאשר נעמדתי מול הגדר יכולתי לשמוע איך הצחוק והשמחה של ילדים המתרוצצים באותם יערות שהיו בשבילם גן-משחקים הטוב והמוכר הופכים לזעקות אם וצווחות ילדים המבקשים מסתור, ומבקשים מהעץ הנדיב שיעזור להם. אותו עץ, המזיל דמעות על מותם, רוצה לעזור אך איננו יכול. על העצים  אפשר להבחין במעיין עיניים, כאילו אותם עצים ביקשו להזכיר לנו שהם העדים למה שקרה והם לא ינוחו עד שיספרו את אשר קרה.

בשנה הבאה אכנס לכיתה כמורה בשנת הסטאז', ואעבוד עם ילדים בני 15-12 שנים. חלקם בשואה היו נשלחים למחנות העבודה וחלקם היו מוצאים את עצמם בבור בלי רוח חיים וגרוע מכך, היו משמשים לניסיון לדשן את התבואה או משמשים כשכבה לא מחלחלת בתחתית האגם. אני יודעת, זה נורא לחשוב על זה ככה, אבל באותו הרגע, כאשר אתה עומד מול קברי האחים והרוח הנושבת מספרת לך את סיפורם, דמות המחנך שלך זועקת לצאת ומבקשת ממך ללמד את התלמיד ערכים, את אותם ערכים נשכחים ששכחנו איפשהו בניסיון להצדיק את בניית מדינת ישראל ואת הסכמת האו"ם. הערכים הם של פלורליזם, של קבלת האחר, של סובלנות ושל אחווה. אותם הערכים המבקשים מהאדם יכולת מוסרית גבוהה יותר כמו זו שבגללה היטלר רצה להשמיד אותנו היהודים.

יאנוש קורצ'אק נשאר עם הילדים עד הרגע האחרון למרות שלא היה חייב ללכת עימם. פולנים רבים סיכנו את חייהם כדי להציל משפחות או יחידים. ואנחנו? אנחנו איננו מסוגלים לנהוג באחווה אפילו בין יהודי ליהודי. כאשר אכנס שנה הבאה לכיתה אני יודעת שאנסה בכל הכוח ללמד את הילדים הערכה לחיים והערכה לזולת באמצעות היכולת להקשיב, לנסות להבין את מקומו של האחר ולא לשפוט לפני שאני יודע משהו על האדם השני, ואף אם אני יודע אני עדיין צריך לבדוק את הפרטים עד הסוף. זו לא חוכמה לשנוא חינם. המקום הזה הוא הפשוט ביותר בשבילנו זה להוציא את החיה שבנו. אנחנו בני אדם ולכן אנו צריכים ללמוד לאהוב חינם כל אדם באשר הוא.

לסיום, אנו מתקרבים בצעדי ענק לחג הפסח וזכרו שההבדל בין להיות אדם חופשי לבין להיות עבד הוא בעיקר ביכולת לשחרר את עצמנו מהמחשבות, התחושות וההרגשות הרעות שלנו. אז אני מאחלת לכולכם לזכות להיות חופשיים תמיד.

צילמה קארין לנדינו, מסע לפולין "נפש יהודי" מרץ 2015