הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

10 אפריל, 2015 פורסם ב זמנים משלנו
אין תגובות

פולין בשחור-לבן

לורט בר קאופמן יצאה למסע במחנות ההשמדה בפולין וחזרה עם התחושה שעלינו לעשות יותר כדי להגביר את האחדות בעם

 לורט בר קאופמן

יכול להיות שתמיד הייתה פולין ככה, אך היום גווניה האפורים בולטים אף יותר כאשר אדמתה הספוגה במעשים נוראים מנסה לנשום ולחיות שנית. למרות הכול, פולין איננה מצליחה לפרוח בצבעים היפים והרבים שכה נפוצים במדינות כמוה.

3

אך לא על צבעיה של פולין אכתוב, אלא על חוויה שלרבים עלולה להישמע מופרחת למדי. על אף שרוב יהדות אירופה הייתה חילונית, החברה מצטיירת כחברה חסידית וחרדית. אני בטוחה שהדבר נשמע כרגע תלוש, אך תבינו את המשפט בהמשך. באופן שונה מהמסע הבית ספרי אל מבוכי התופת אשר מסתכמים במשפט כמו "תראו מה עשו לנו בשואה, כי לא היה לנו צבא או מדינה והיום אנו צריכים  לעשות הכול על מנת לשמור על המדינה שלנו", משפט שמכוון את בני הנוער למסלולי הצבא השונים, ויתרה מזאת, הרצון להצית את האש של בני הנוער כדי שישרתו בגאווה את המדינה. חס וחלילה, אינני רואה בדבר רע, אלא להפך, אני באמת מאמינה שאנחנו צריכים לשאת בגאון את דגל המדינה המיוחלת. המסע שלי דווקא התמקד בסיפור האחדות המאפיין את העם היהודי בעיקר בעתות משבר.

המלווה שלנו, חנה רוטנברג, מספרת לנו את סיפורה של אימה אשר מצאה את עצמה במרפאה שוכבת ליד אחת החולות במחלת הטיפוס שהייתה נפוצה מאוד במחנות, וכל מה שאותה חולה ממלמלת היה "אני רוצה לחם עם דג מלוח". בבוקר שלאחר מכן חזרה אימה של חנה לעבודתה עד שחבילה פוגעת בראשה ובתוכה יש לחם ודג מלוח. היא רצה לחברותיה ומספרת להן את הסיפור ומבקשת: "למרות שהאוכל הזה יכול לעזור לנו לשרוד עוד כמה ימים יש מישהי במרפאה שסביר להניח שלא תחזיק מעמד, אך היא ביקשה אתמול לחם עם דג מלוח ולדעתי אנחנו צריכות לתת לה אותו". לאחר מחשבה החברות מסכימות, ואימה של חנה מגיעה אל החולה עם האוכל, נותנת לה אותו, וממשיכה בדרכה מבלי לדעת מה עלה בגורל אותה אישה. לאחר שנים רבות כאשר הגיעה לארץ היא פגשה באותה חולה בבני ברק, וזו אמרה לה "הרגשתי כי אני עומדת למות ואז אני זוכרת במעורפל שאת הגעת ונתת לי את האוכל ואז ידעתי שאני עוד חשובה למישהו ולכן עליי לחיות".

4

יצאתי למשלחת עם נפש יהודי. המלווים שלי היו חרדים, השירים היו חסידיים ומדי פעם הוכנסו קטעי תפילה והודיה. אך בתור יהודייה ובלי קשר הדוק לסיפור השואה על אף שורשיי, העמידה באותם תאי גזים והאמירה-צעקה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" גרמו לי להרגיש חזקה ולחזור עם כוחות ועם הידיעה שכדי להיות אדם טוב יותר עליי להיות סובלנית יותר כלפי האחר והשונה. אולי הוא לא שונה כל כך למרות הכול.הסיפור של אחווה ואחדות בין היהודים, שהיו זרות כל כך לעם הגרמני, הן ששמרו על נר הנשמה והחיים של אותם ניצולים. ועוד רבים הסיפורים שבהם אנשים זרקו ילדים מהחלון כדי שינצלו או שהחביאו אנשים אחרים. זו הסיבה שהגעתי לפולין מלכתחילה. הגעתי כדי לשמוע על אחדותו של עם ישראל, על היכולת שלו לסלוח ועל היכולת שלו גם קצת לשכוח. אין צורך להצדיק את הקמת ישראל בסיפור השואה, אלא לזכור את היכולת של עם ישראל לאחות את פלגיו השונים.

לקראת יום השואה חשוב לי להזכיר את השסעים בחברה הישראלית שמכרסמים בנו, במי שאנחנו. אז אולי לקראת יום חשוב זה כדאי שנפסיק להילחם ולשנוא ונתחיל קצת לאהוב, הדבר רק יכול להאריך את חיינו.

5

צילום: לורט בר קאופמן, מסע נפש יהודי לפולין, מרץ 2015

 

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>