הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

26 אפריל, 2015 פורסם ב במה חופשית
2 comments

הכאב של כולנו


בעקבות הסערה שקמה לאחר טקס יום הזיכרון במכללה האקדמית אורנים, טוענת  דקלה נבון כי לאיש אין בעלות על כאב ולכל אחד יש את הדרך שלו לבטא אותו

 

דיקלה נבון

אני שקועה עמוק בתוך עצמי, מה עשיתי מה עלי עוד להספיק ולעשות, מה אסור לשכוח ומה אני חייבת לזכור. שוב הגיעה התקופה הזו לקראת סוף השנה ושוב אני רודפת אחר הזנב של עצמי.

ואז מגיע יום הזיכרון.

יום בו הרגש מושך אותי אל מחוץ להוויה היום יומית, אל מקום אחר. הרגש המכריח אותי לחשוב רגע על האחר, על ההוא שאיננו, על המקום בו אני חיה, על ההיא שנסעה באוטובוס ולא חזרה, על האדמה עליה אני דורכת ועל כוחה, על הארץ שלי, על המדינה שלי. על כמה אני קטנה בתוכה, בתוך העולם המטורף שמתקיים עליה, בתוך התוכנית המתגלגלת, שאינה תמיד מובנת לנו כפרטים וכעם.

ופתאום, המחייך הגדול שלי (בעלי שיחייה) קורא לי, מנתק אותי מהמחשבה ומחזיר אותי אל המציאות. פניו הפעם לא מחייכות וקצת רציניות "שומעת דיקלה" והוא מקריא לי כותרת מהאינטרנט: '"מקווה שתמותו בקרוב": סערה בטקס יום הזיכרון במכללת אורנים'. מה פתאום, אני אומרת אין מצב. זה לא יכול להיות, משהו כאן לא הסתדר לי. אני מכירה את המקום, זה לא ייתכן. הלא מדובר פה בהאשמה חמורה ביותר שמופנית כלפי המכללה . אין מצב!!!

בעולם כה מתוקשר כשלנו, מהר מאוד התחיל הגל האינטרנטי. אני קוראת על פגיעה חמורה בכבוד הנופלים, על זלזול במדינה ובצבא, אני קוראת על רגשות קשים שעולים בעקבות טקסטים שכתב איזה יהודי אחד או שניים, אני שומעת על סטודנטים שעזבו באמצע, אני שומעת על התקשורת שמתערבת ולא סתם ערוץ 2 ועוד ועוד ועוד ואני כלא מאמינה.

כל מה שאני חושבת עליו זה, איפה לעזאזל אני הייתי כשכל זה קרה? שוב פספסתי את כל האקשן? בטח הכנתי איזה שיעור או עבודה.

הכאב, או הכאב כמה הפכפך הוא. כמה רב פנים הוא ואיך הוא תמיד תופס אותנו לא מוכנים, חשופים ואז, הוא מחולל בנו שמותיו, מערבל לנו את כל הקלפים.

כן. לגמרי יש חשיבות גדולה לחופש הביטוי, כי הוא בנפשנו כבני אדם. לכל אחד יש את הזכות להביע את כאבו בדרכו שלו ולאף אחד מאיתנו אין בעלות על הכאב ועל דרכי ההתמודדות איתו וההבעה שלו (עבורי למשל, הטקסט של דילן הוא מדוייק), כי כאן כוחנו כבני אדם חופשיים. זוהי זכותה ואף חובתה, של מכללה לחינוך לחנך לפתיחות מחשבתית, כלפי כל קצוות האוכלוסייה ולתת במה לכל טקסט, גם אם הוא שנוי במחלוקת וזאת כדי להימנע מ"שריפת ספרים" וסתימת פיות. כי זה חינוך!!!

כן. יש חשיבות רבה להתייחס ליום הזה, כשייך לכולם!!! ולא לנכס אותו פוליטית לאף אחד. יש מקום לשמור על קדושת הכאב ולברור בטקסטים שעלולים לפגוע בזיכרון בננו ואוהבינו אשר בחייהם קדשו לנו את החיים, כפרטים וכעם. כי זה הכאב!!!

חינוך לפלורליזם בעם מול הכאב של העם  – קשה, איך עושים את זה ?

מכללת אורנים בתגובתה לאירוע ולאירועים שבאו אחריו, הראתה כיצד עושים זאת.

יישר כוח.

2 comments

  1. מאת מיטל:

    ראשית אני שמחה על הכתיבה של דקלה ועל הדיון שמתאפשר גם כאן בדף שלנו. הפתיע אותי שהפורום הכל כך פעיל של ״תנ״ך באורנים״ בחר לשתוק את הנושא והדיון סביבו.
    דקלה אהובתי, לכל דבר זמן ומקום… מכבדת את דעתך בעניין הטקסט השנוי במחלוקת של בוב דילן, עם זאת לדעתי, הוא לא מתאים ולא ראוי לטקס ממלכתי לזכר הנופלים. משמעותו של הטקסט היא יציאה נגד הממשל ומקבלי החלטות בצורה אלימה שאינה משתמעת לשתי פנים. יום הזיכרון כשמו כן הוא לזכר הנופלים, לחיבוק המשפחות, להבעת הכאב ופספוס החיים. יש מקום בכל טקס למסרים של תקווה ושלום אך הטקסט הזה מביא מסר לפילוג ואלימות. כמו כן, הטקסט נכתב בקונטקסט אחר לגמרי במקום אחר ואינו מתאים למדינה שלנו שנמצאת 67 שנים במלחמת עצמאות. כולנו ללא הבדל בגוש הפוליטי, דת, מגדר וכו׳ חולמים על השלום, חולמים על היום שיגמרו המלחמות, רוצים לגדל את ילדינו במציאות שפויה ולא במחשבה מה יקרה ביום שהם ילכו לצבא או האם הם יחזרו הביתה שלמים בלי שאף מפגע יתפוס אותם בדרך…
    קריאתו של הטקסט גם אם נעשתה ללא כוונות נסתרות הייתה שגוייה. לא חסרים לנו שירים מכאן, מבית, שמבטאים את הרצון לשקט ולא קוראים בצורה אלימה שכזו להרג גנרלים ובעיקר מכירים את המציאות המורכבת…
    גאה באורנים על לקיחת האחריות ודרך הטיפול בנושא. ויותר מכל מודה לבוב דילן שהיווה טריגר לשיח פתוח באורנים שאחריו דברים ישתנו..

    • מאת דיקלה:

      תודה מיטל,
      הטקסט של דילן לחלוטין היינו טקסט פוליטי ואלים, היוצא כנגד המלחמה ו"אלוהי המלחמות" באשר הם. ברור לחלוטין, שבמציאות שלנו היום, של "ישראל הציונית" זהו טקסט שקשה להכילו, כמו טקסטים רבים אחרים, שנחשבים שמולנים "רחמנא לצלן".
      אני איני מוצאת בו פגיעה בנופלים, אלא ביטוי לצעקתם. אבל, יחד עם זאת, אני מבינה את הכאב שהוא הצליח להביא עימו (הטקסט), כזה הוא בוב דילן וכנראה שזה מה שמצליח לשמר את הטקסט כל כך הרבה שנים אחרי, כשאפילו הכותב שלו עצמו מתכחש אליו. ובכל זאת אני מסכימה איתך שיש לבחון ולהפעיל שיקול דעת בבחירת טקסטים בטקסים שמאחדים אותנו כעם מלא גוונים בכאבנו. ואף ציינתי זאת בכתבה. מיטל יקרה אני שמחה שאנחנו תמימות דעים בנושא התגובה הראויה של אורנים. אוהבת יקרה ולהתראות במסדרונות. נשיקות

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>