הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

10 אפריל, 2015 פורסם ב במה חופשית
2 comments

היום שבו דרום לבנון נפלה

 

ג׳מייקה אלטוניאן, בת של לוחם צד"ל, הייתה תלמידה בכיתה ד כאשר הוריה נאלצו לברוח לישראל, בעקבות נסיגת צה"ל מדרום לבנון. עד היום היא זוכרת את היום הזה, ששינה את חייה ואת חיי בני משפחתה לנצח

 

ג׳מייקה אלטוניאן

 גמייקה

היה זה בוקר רגיל של יום שני. אמא העירה אותי לבית הספר בשעה הרגילה לתחילת   שבוע חדש. היה זה בתאריך 23 במאי 2000. אחותי הגדולה ואני סיימנו להתארגן, ואימא הסיעה אותנו לבית הספר.

השיח על נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון כבר היה קיים. ההורים שלי שמעו, השכנים שמעו, חברים של ההורים שמעו, ואנחנו, הקטנים, שמענו חלקים קטנים. כפי שראש ממשלת ישראל באותה העת, אהוד ברק הבטיח, הנסיגה הייתה אמורה להיות בעוד כחודשיים, בחודש יולי של אותה שנה.

אני ישבתי בכיתה ד-1. לא הייתי ילדה מבריקה ולא אהבתי ללמוד. בהיתי בחלון, בקירות, בוילונות, אך לא יכולתי שלא לשים לב לקצב המהיר שבו נכנסות המורות והנזירות לכיתה, מתלחששות עם המורה שלי, ובכל כניסה שלהן הן הוציאו ילד אחד או שניים, לרוב ילדים שגרים בבינת ג'בייל, או ברמייש, הכפרים היותר רחוקים מאתנו, ושלחו אותם כנראה הביתה. גם אני רציתי ללכת הביתה, אבל לא קראו לי. למדתי קרוב לבית, אז נשארתי תמיד עד סוף יום הלימודים. ואז, להפתעתי ולשמחתי הרבה, קראה הנזירה "ג'מייקה!". היא הורתה לי ללכת לכיתה ה-2 לקרוא לילדה של השכנה שלי, ולרוץ למטה, מפני שאימא שלה מחכה. כמובן, לא חשבתי פעמיים, ורצתי החוצה. השכנה שלנו ישבה במכונית מבוהלת, רועדת ובוכה. היא צעקה: "נפל האזור! נפל האזור!". מה זה נפל האיזור? איזה אזור נפל? מי הפיל אותו? לא הבנתי שום דבר.

במקום ביולי 2000, בפקודת ראש הממשלה אהוד ברק, התקבלה החלטה בצה"ל לסגת מלבנון במאי 2000. צה"ל הוציא את רוב נשקו, את חייליו, את מפקדיו, את כל הטנקים ואת כל מה שהבטיח ביטחון לתושבי הדרום. רק דבר אחד הם השאירו מאחור, את חיילי ומפקדי צד"ל.

בשנת 1976, לאחר לחימה קשה מאוד מצד הפלסטינים בלבנון, לרוב כלפי הנוצרים, התפשט כוחו של ארגון הטרור הפלסטיני "פת"ח" לתוך דרום לבנון, במיוחד כנקמה על מספר הפסדים שלהם בתוך ביירות. הלחימה שלהם התבטאה ברצח, באונס, בחטיפה ובאירועים נוספים קשים מאוד של פלסטינים כלפי לבנונים בדרום. באותה העת, ישראל הציעה למנהיגים של ארגונים לבנונים את התערבותה, אשר באה לידי ביטוי באימון גברים ובחורים לבנונים בתוך ישראל, ובמתן נשק. הם נקראו בתחילה "צבא לבנון החופשי". צד"ל קם בשנת 1980 לאחר מותו של סעד חדאד, ראש "צבא לבנון החופשי". מטרתו העיקרית של צד"ל הייתה הגנה על הכפרים הנוצרים בדרום לבנון מפני ארגוני טרור פלסטינים. נוסף לכך, צד"ל שימש הגנה על צפון ישראל בתוך דרום לבנון, ומנע מארגונים כמו חיזבאללה ופת"ח לתקוף את ישראל מתוך לבנון. צד"ל וצה"ל עבדו בשיתוף פעולה עד אותו יום שני, 23 במאי 2000.

באותו יום, אלפי משפחות, חיילים ומפקדים בצד"ל, נטשו אדמות, בתים, רכוש, בני משפחה, ילדים והורים, והעיקר, נטשו עבר שלם, וברחו לתוך ישראל אשר פתחה את שעריה, במקביל לאנשי צד"ל ולחיילי צה"ל יחד. המילה "ברחו" היא מילה קשה. כשאדם משייך את עצמו לצבא חזק, מאומן, יהיר, זהיר ובטוח, קשה לתפוס את עצמו בורח. למה לא נלחמים? רבים שאלו. אבל ההחלטה הייתה של צה"ל, ההחלטה הייתה של אהוד ברק. עד התאריך 25 במאי באותה שנה, שערי ישראל נסגרו לכניסות ללבנון או ליציאות מלבנון, כאשר רגלו של החייל האחרון הייתה כבר בחוץ.

"אנחנו ראינו את צה"ל כצבא הכי חזק, צבא מקצועי. ידענו שכשצה"ל מגיע לאזור, יש סדר. אף אחד לא מתעסק עם צה"ל. למה אהוד ברק לא עמד במילה שלו, והוציא את החיילים בתאריך 7 ליולי 2000 כפי שהבטיח? למה שצבא כמו צה"ל יצא מלבנון בבריחה תוך לילה אחד, ויגרום לאלפי אנשי צד"ל לעזוב את הכל מאחוריהם, כאילו הפסדנו גם את המלחמה וגם את כל העבר שלנו? זה הכעס שלי על ממשלת ברק" אומר אבא שלי.

רבים מאנשי צד"ל ידעו על ההחלטה של הממשלה להוציא את החיילים מלבנון. זה היה צפוי, אך לא בצורה שבה זה קרה. רבים מקציני צד"ל וחייליו כיום רואים בנסיגת צה"ל באותה הצורה שהתקיימה כבריחה, כוויתור וכהיכנעות למרות הגדולה שראו בצה"ל לפני הנסיגה. "צה"ל היה צריך לצאת עם הטנקים, עם הג'יפים, כשדגלי ישראל מתנופפים עליהם, לקחת את כל המסמכים, הציוד, הנשק והחיילים ולצאת מבחירה, לצאת מלבנון בצורה בה הוא נכנס. לא לברוח! יחד עם הנשק היקר, הטנקים והחיילים, היו צריכים לקחת גם אותנו, גם את חיילי ומפקדי צד"ל" מוסיף אבא שלי.

ארגון הטרור הלבנוני חיזבאללה לא איחר להגיע לדרום, ומפקדו וראשו, חסן נסראללה, לא איחר לשאת את נאומיו המאיימים והמושקעים מהעיירה בינת ג'בייל. הנאומים המלאים בביטחון עצמי, שרק מגביר עוד ועוד את הכעס בלב כל אחד מאנשי צד"ל ואת האכזבה הגדולה.

f49f9a1679c9a2079a291b9ac387c493

עזבנו בית, בגדים, מכוניות, אדמה, בית ספר, חברים ומשפחה. עזבנו עבר, עבר שלם. אבל את התקיפה מצד הפלסטינים אנחנו חווים גם פה. זה לא נשאר בלבנון, זה קיים כאן, בישראל. במיוחד בישראל. במדינה אשר מכניסים אותנו, הלבנונים תחת קטגוריית "ערבים". בעיני הערבים אנחנו נתפסים דווקא כבוגדים. חס וחלילה, דובר ערבית יהיה ציוני?! מה פתאום! אנשי משפחות צד"ל, הלוחמים, החיילים והמפקדים בפרט חווים במקרי גזענות רבים ואמירות קשות, מופנית אליהם אצבע מאשימה מכל הכיוונים, והם מתמודדים. גם אני חוויתי מקרה שכזה. גם לי קראו במכללת אורנים "סחורה משומשת, יד שניה", לא להפתעתי, מצד סטודנט פלסטיני, מוסלמי, ערבי. וגם אני מתמודדת.

היום, 15 שנה אחרי הנסיגה, לאחר שירות מלא בצה"ל, אחרי שלבשתי את אותם מדים שאבא שלי לבש לפני 25 שנה, אני יודעת שאני אוהבת את ישראל. אני יודעת שאני מעריכה את ההזדמנות שניתנה לי כדי להיות פה, לגור פה ולהרגיש בביטחון פה. פה, במדינת ישראל. היום אני יודעת למה אבא שלי הצטרף לצד"ל. אני מבינה את ההחלטות שלו. אני רואה את הסיבות שהובילו אותו לכך, ואני מעריכה את התוצאות. אין צודק או לא צודק. החיים מלאים בהחלטות קשות, והיום אני מבינה. אני אמשיך את מה שאבא שלי התחיל, אני אלחם למען אותה מטרה כמו שאבא שלי נלחם, אני אהיה עם הצד שאני מאמינה בו, ואמשיך לקוות. לקוות שיום אחד הכול יבינו ויראו וידעו למה, למה אבא שלי קיבל את ההחלטה הזאת, ולמה אבא שלי צד"לניק!

2 comments

  1. מאת סער:

    ג'ימיקה את מודל להערצה להרבה מאוד פחדנים שלא יודעים להעריך את מה שמדינת ישראל נותנת להם.
    אין ספק שהמדינה עשתה טעות ביום שהחליטה לסגת ושכחה מי היה איתה . אבל הגדולה היא לשכוח ולסלוח ולעבור הלאה.
    כמו שאת עשית .שירתת שירות צבאי מלא אפילו חשבת להיות קצינה . מטורף להגיד שאנשים שנולדו באדמה הזאת וטוענים שהיא שלהם לא מוכנים לתת בשביל המדינה יום ואפילו חצי יום מחייהם שלא נדבר על החיים שלהם עבור המדינה שהם טוענים שהיא שלהם.
    ואת , את גמייקה כן מוכנה. אם זה בצבא ואם זה בהיותך סטודנטית להוראה שהולכת להיות דמות מחנכת במדינת ישראל.
    הלוואי והרבה אנשים היו לומדים ממך.
    אוהבת אותך מאוד.

  2. מאת 123:

    "יהיה בסדר"…

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>