הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

1 פברואר, 2015 פורסם ב חינוך אחר
אין תגובות

הכול מתחיל בחינוך

מורן סרוסי מבינה, בכל שעור אזרחות שהיא מעבירה, עד כמה מורכב ללמד במדינה מורכבת כמו שלנו מקצוע כמו אזרחות, ועד כמה מנסים לא לגעת בנושאים החשובים באמת

מאת: מורן סרוסי |

אני לומדת חינוך מיוחד, ובמסגרת הלימודים אנחנו מתנסים בהוראת סוגים שונים של כיתות, נושאי לימוד ואוכלוסיות שונות של חינוך מיוחד בגילאים שונים.

השנה אני מלמדת אזרחות. נושא שאיננו פשוט כלל וכלל מבחינות רבות. תחילה, הנושא עצמו איננו פשוט להבנה גם עבורי – כל הנושאים שנכללים תחת קטגוריה זו: לאום, מדינה, מיעוטים, בחירות, כנסת, ממשלה, תושבי קבע, תושב זמני וכן הלאה. הדבר גורם לי לחקור הרבה, לשאול שאלות, להתקשר לאנשים, לבדוק עם מורים לאזרחות, לקרוא ספרים, לחפש באינטרנט ולהצליב עשרות מקורות מידע שונים על אותו הנושא על מנת להגיע למושג הברור, הנכון, המקורי והמעודכן ביותר.

נוסף לקושי בהבנת המושגים בתחום עצמו, הוא עניין המורכבות בלימוד חומר כזה במדינה כה מורכבת ובעלת סכסוכים פנימיים מבחוץ ומבפנים. מה ההבדל בין תושבי קבע לתושבים זמניים? מה הם הזכויות של כל אחד? מה ההבדל בין ערביי 67 לערביי 48? למי מגיעה תעודת זהות? מהם החובות של אזרחים? מהי זכות השיבה? מי הם היוצאים מהכלל? מהן הזכויות של מיעוטים לאומיים? האם מדינת ישראל כבשה או סיפחה אליה שטחים במלחמת ששת הימים? ועוד כהנה וכהנה.

כל השאלות האלו גורמות לי לחשוב על מה שמתאים לדבר עם תלמידי חטיבה צעירים, כשבכיתה יושב תלמיד נוצרי ועוד תלמידים בעלי אזרחויות שונות ומוצאים שונים. האם מתאים לדבר על גזענות? האם מתאים לדבר על מיעוטים לאומיים במדינת ישראל? אם כן, אז איך לדבר על זה? איך לא לגרום לתלמידים השונים להרגיש שונים עוד יותר?

בשנה שעברה קרה לי מקרה, שכנראה ייזכר אצלי לזמן רב, שבו העדפתי להתחמק מדיבור על הקושי ועל השונה, מאשר לדבר עליו בצורה נכונה. כנראה חשבתי שעדיף לא לדבר בכלל מאשר לדבר בצורה שגויה, ובכך לפגוע ולהעמיק פערים בין היושבים בכיתה.

מאותו מקרה למדתי שכדאי לדבר ורצוי לדבר על קונפליקטים בצורה נכונה, אבל למדתי נקודתית לאותו אירוע. איני יכולה לומר שעכשיו אני יודעת כיצד לטפל בנושאים הללו בצורה רגישה למדיי ומתחשבת בצרכי כלל התלמידים.

חשוב לי מאוד לגעת בנושאים ברי מחלוקת, אך קשה לי מאוד לדעת כיצד לעשות זאת. בבתי הספר השונים שלימדתי בהם העדיפו שלא "אגע" בנושאים כאלו, ואם כבר אני מדברת על הנושאים האלו כמו גזענות או מיעוטים לאומיים, אז כדאי שאדבר על דברים רחוקים, ולא על המדינה. כאילו אומרים לי: "תלמדי כאילו אין כאן תלמידים אתיופים שחווים גזענות, תלמדי כאילו אין כאן אוכלוסייה ערבית שמופלת לרעה, תדברי רחוק… לא כאן. בעולם מקביל".

אני לא מבינה את הרצון הזה לדבר על דברים "בעולם מקביל". אני בעד לדבר ולפתוח את הדברים בצורה חכמה. הייתי מצפה ממורים שעובדים במערכת החינוך תקופה מכובדת, שידעו כיצד לעשות זאת ושידעו להנחות אותי לכך , ולנסות ליצור ביחד איתם חברה מתוקנת יותר – חברה שרואה את הקשיים שבה, את הגזענות שבה ואת התגיות שמדביקים בה לאנשים שונים. כל זאת במטרה לשנות את נקודת המבט של התלמידים על חבריהם האתיופים, ההומואים, המזרחים, הערבים והדתיים בכיתה, ועל ציבורים שלמים שמוכללים על-ידי התקשורת, על-ידי הפוליטיקאים, ועל ידי חלק ממערכת החינוך.

הרי הכול מתחיל בחינוך, לא?

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>