הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

21 ינואר, 2015 פורסם ב במה חופשית
אין תגובות

רוח הנאורות

ראש ממשלת צרפת, מנואל ולס, נאם בשבוע שעבר באסיפה הלאומית בעקבות האירועים הקשים שעברה מדינתו לאחרונה. הנאום כבר נחשב למופת ולאור חשיבותו אנחנו מביאים כאן חלקים נרחבים ממנו

אדוני יושב-הראש, גבירותיי ורבותיי שרי הממשלה, גברתי ורבותיי ראשי סיעות הבית, גבירותיי ורבותיי חברי הפרלמנט.

אדוני יושב-הראש, כמו שאמרת, כמו שאמר כאן כל אחד מהנואמים, בתקיפות ובפיכחון, בתוך שלושה ימים, כן, בתוך שלושה ימים, 17 חיים נגדעו על-ידי הברבריות.

הטרוריסטים רצחו, התנקשו בחייהם של עיתונאים, של שוטרים, של צרפתים-יהודים, של עובדים-שכירים.

הטרוריסטים רצחו דמויות מוכרות ואזרחים אנונימיים, מקשת מגוונת של מוצא, דעות ואמונה דתית. וכל הקהילה הלאומית שלנו נפגעה מכך. כן, זוהי צרפת שנפגעה עד עומק נשמתה.

17 החיים הללו הם פניה של צרפת, ובד בבד הם מהווים סמל: לחופש הביטוי, לחיוניות של הדמוקרטיה שלנו, לשיטה הרפובליקאית, למוסדות שלנו, לסובלנות, לחילוניות.

התמיכה והסולידריות הגיעו מהעולם כולו, מהעיתונות, בכל מקום, מאזרחים שיצאו להפגין בערי בירה רבות, מנשיאים ומראשי ממשלות, כל התומכים האלה אינם טועים; זוהי אכן רוחה של צרפת, הנאורות שלה, המסר האוניברסאלי שלה, אותם רצו להביס. אבל צרפת עומדת על רגליה. היא נוכחת כאן ועכשיו, בכל עת ובכל שעה.

בעקבות טקסי ההלוויה הבוקר בירושלים, אחרי הטקס הקשה מנשוא, היפה, הפטריוטי, במטה המשטרה בפריז, בנוכחות נשיא המדינה, מרחק שעות ספורות או ימים ספורים מלווית כל אחד מהקורבנות בחוג משפחתו, אני רוצה, כמו כל אחד מכם, שוב ושוב, בשם האומה כולה, לחלוק כבוד לכל הקורבנות. וה"מרסייז", ההמנון הצרפתי, שהתפרץ בחלל המליאה הזו לפני רגע קט, הוא תשובה נפלאה, מסר נפלא לפצועים, למשפחות הנתונות בכאב כבד מנשוא, שאין לו מזור, לקרובים ולעמיתים של הקורבנות, ואני בתורי רוצה להביע פעם נוספת את תנחומינו ותמיכתנו.

נשיא הרפובליקה הביע זאת הבוקר במילים חזקות, אישיות: "צרפת עומדת ותעמוד לצידם תמיד".

ברגע המבחן, חזרתם והזכרתם, העם הצרפתי התאחד. החל מיום רביעי, הוא צעד בכל מקום, מתוך כבוד, מתוך אחווה, בקול צעקה, כדי להביע את מחויבותו לחירות, כדי לומר "לא" נחרץ לטרוריזם, לחוסר הסובלנות, לאנטישמיות, לגזענות. ובאותה מידה, באופן עמוק, לקבלת הדין ולאדישות לסוגיהן.

ההתכנסויות האלה, כמו שהדגשת בדבריך, אדוני יושב-ראש הבית, הן המענה היפה ביותר. ביום ראשון, עם נשיאים וראשי ממשלות מרחבי העולם, עם נשיאי הרפובליקה וראשי הממשלה לדורותיהם, עם מנהיגי המפלגות והתנועות הפוליטיות והציבוריות בארץ הזו, עם העם הצרפתי, הבענו – ובאיזו עצמה ! – את אחדותנו. ופריז היתה לבירה האוניברסאלית של החירות ושל הסובלנות.

העם הצרפתי, פעם נוספת, היה במיטבו ברגע היסטורי מכונן. אבל מדובר גם, בעבור כולנו, כל חובשי הספסלים האלה, כמו שציינתם, בשליחות ובאחריות כבירה. להיות במיטבך ברגע כזה היא דרישה עצומה ותובענית. אנחנו חייבים לצרפתים זהירות בבחירת המילים ובדוגמא שאנחנו נותנים. והדמוקרטיה, כמובן, בה רצו לפגוע, היא לב הויכוח, העימותים. הם נחוצים, חסרי-תחליף בחיוניות שלהם, והם חוזרים ונשנים, זה טבעי.

אין רחוק ממני, אחרי האירועים האלה, כמו הרעיון לסתום את הגולל על הויכוח הדמוקרטי שלנו, ובכל מקרה לא הייתם נותנים לי לעשות זאת. אבל, אבל אנחנו חייבים להיות מסוגלים, באופן קולקטיבי, להתמקד באינטרס הציבורי, ולהיות בשיא יכולותינו, במצב עניינים לא קל מראש מהבחינה הכלכלית. כי הארץ שלנו נסדקה מזה זמן רב, כי כבר היו כאן אירועים חמורים, שכבר שכחנו אותם, גם אם אין קשר ביניהם לאלה האחרונים, שהכו בנו בסוף השנה שעברה, בז'ואה-לה-טור, בדיז'וןובנאנט. אנחנו צריכים להיות בשיא ההקשבה לדרישות ולמסרים של הצרפתים……

…..האם אנחנו במלחמה? האמת שלשאלה הזו יש חשיבות מועטה, כי הטרוריסטים הג'יהאדיסטים שהכו בנו במשך שלושה ימים רצופים נתנו לנו פעם נוספת את התשובה האכזרית ביותר.

צריך לומר תמיד בבירור את הדברים: כן, צרפת נמצאת במלחמה נגד הטרור, נגד הג'יהאדיזם, ונגד האסלאם הקיצוני. צרפת אינה במלחמה נגד אף דת. צרפת אינה במלחמה נגד האסלאם והמוסלמים. צרפת תגן, ונשיא הרפובליקה חזר על זה בדבריו הבוקר, צרפת תגן, כמו שהיא עושה תמיד, על כל אזרחיה, אלה מהם שמאמינים ואלה שאינם מאמינים.

בנחישות, בדם קר, הרפובליקה תיתן את המענה התקיף ביותר לטרור, בנחרצות תקיפה תוך כיבוד מי שאנחנו, מדינת חוק…..

….גבירותיי ורבותיי חברי הבית, המבחן הטרגי שאך עברנו צרב בנו חותם, בנו, בארצנו ובתודעה שלנו. אבל עלינו להיות מסוגלים לתת במהירות בכל פעם אבחנה צלולה של מצב החברה שלנו, של צרכי החירום שלה. אלה הם הדיונים שנמשיך וננהל כאן בעתיד.

אני רוצה לומר עוד מספר מילים, ומתנצל על כך שדברי התארכו מעבר לזמן הנדרש, ומעבר למתוכנן. הנושא הראשון שיש לטפל בו באופן ברור, הוא המאבק באנטישמיות.

ההיסטוריה הראתה לנו, שהתעוררות האנטישמיות היא סימפטום של משבר בדמוקרטיה, של משבר ברפובליקה. וזו הסיבה שבגללה יש להגיב לה בעוצמה. אחרי רצח אילן חלימי ב 2006- , אחרי פשעי טולוז, מספר מקרי האנטישמיות בצרפת עלה בצורה בלתי נסבלת. מילים, עלבונות, מחוות גוף, התקפות נתעבות, כמו בקרטיי לפני כמה שבועות, מעשה – וכבר דיברתי על זה כאן – שלא עורר את ההתקוממות והמחאה להם ציפו האזרחים היהודים שלנו בארץ הזאת. החרדה היא עצומה, הפחד הזה שכל אחד מאיתנו חש, שהורגש בשבת בקרב ההמון שהגיע ל"היפר כשר" בפורט דה ונסן, או בבית הכנסת הגדול, ברחוב לה ויקטואר, ביום ראשון בערב. איך ניתן לקבל שבצרפת, ארץ האמנציפציה של היהודים, לפני שתי מאות, אך שהיתה גם, לפני 70 שנה, לאחת מהארצות בהם נרצחו, איך ניתן לקבל שניתן לשמוע ברחובות שלנו צעקות "מוות ליהודים"? איך אפשר להסביר את המקרים עליהם דיברתי עכשיו? איך אפשר לקבל את זה שצרפתים נרצחים רק כי הם יהודים? איך אפשר לקבל שבני הארץ הזו, או אזרח תוניסאי שאביו שלח אותו לצרפת כדי שיהיה שם מוגן, נרצח, כשהוא הולך לקנות חלה לשבת, רק בגלל שהוא יהודי? אי אפשר לקבל את זה. והקהילה הלאומית הצרפתית אולי לא הגיבה למקרים האלה במידה מספקת. ולאזרחינו הצרפתים היהודים, אני אומר להם כי אנחנו לא יכולים לקבל את זה יותר, כי חובתנו להיות שם איתם ולמחות, בעודנו בוחנים את המצב לאשורו. יש אנטישמיות שאפשר לכנות אותה היסטורית, ששורשיה מגיעים מאות שנים אחורה, אבל האנטישמיות העיקרית היא אנטישמיות חדשה, שנולדה בשכונות שלנו, במעמקי האינטרנט, בערוצי הלווין, בעוני ובמצוקה, מבוססת על משטמה עמוקה למדינת ישראל, שמעוררת את שנאת היהודי ושנאת היהודים באשר הם. צריך לדבר על זה, צריך להניח את המילים כדי להיאבק באנטישמיות הזו, שאי אפשר לקבל אותה בשום אופן!

וכמו שכבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כמו שאמרה השרה סגולן רויאל הבוקר בירושלים, כמו שכתב קלוד לנצמן במאמר נפלא בלה מונד, כן, וצריך להגיד את זה בפני העולם כולו: ללא יהודי צרפת, צרפת לא תהיה יותר צרפת. ואת המסר הזה כולנו צריכים לצעוק בקול רם וחזק. אנחנו לא אמרנו את זה! אנחנו לא מחינו מספיק נגד זה! ואיך אפשר לקבל, שבמספר מוסדות חינוך, חטיבות ביניים או בתי ספר תיכון, אי אפשר ללמד מה היא השואה? איך אפשר לקבל אז זה שילד בן שבע או שמונה נותן למורה שלו, כאשר הוא שואל אותו "מי האויב שלך?" את התשובה: "זה היהודי"? כאשר מתקיפים את היהודים בצרפת, מתקיפים את צרפת כולה, ומתקיפים את המצפון האוניברסאלי, לא נשכח זאת לעולם! ובאופן בלתי נסבל, באותם רגעים ממש בו התכנסנו בשקט, במוצאי שבת בכיכר הנסיון, בפורט דה ונסן, איזה עלבון הוא לדעת שאותו קומיקאי מפיץ שנאה מופיע באותם רגעים מול אולמות מלאים. אסור לתת לדברים כאלה לעבור בשקט, ועל מערכת המשפט לפעול באופן בלתי מתפשר נגד מטיפי השנאה האלה! אני אומר זאת כאן בעוצמה, מבמת הנואמים של האסיפה הלאומית!

אנחנו צריכים לרדת לשורשי הדיון, ללכת עד הסוף. גבירותיי ורבותיי חברי הבית, כאשר מישהו שואל, כאשר נער, אזרח או נער, אומר לי, או לשרת החינוך: "אבל אני לא מבין, את הקומיקאי ההוא אתם רוצים להשתיק, ואת

העיתונאים של צ'רלי הבדו אתם מהללים". יש הבדל עקרוני בין השניים וזוהי מערכה בה אנחנו חייבים לנצח, זהו קרב על החינוך של הנוער שלנו. יש הבדל עקרוני בין החופש להיות גס רוח, לבין הטלת רפש שאינה חלק מהזכויות שלנו, והיא לא תיכלל בהן לעולם – יש הבדל עקרוני בין חופש הדיבור, ובין אנטישמיות, גזענות, הצדקת הטרור והכחשת השואה, שהן עבירות פליליות, שהן פשעים שמערכת המשפט חייבת, ללא ספק, להעניש בגינם ביתר חומרה.

צורך חירום נוסף הוא להגן על אזרחינו המוסלמים. הם, גם הם, מודאגים וחוששים. פעולות בלתי נסבלות, שאי אפשר לקבל אותם, נגד מוסלמים, הן תוצר נוסף של הימים האחרונים. גם כאן – התקפה על מסגד, על כנסייה, על מקום פולחן, חילול בית עלמין, היא התקפה על ערכינו. וכאן חשיבות מינויו של פטריס לטרון על-ידי משרד הפנים, כאחראי על ההגנה של כל מקומות הפולחן, בשיתוף כל מפקדי המחוזות. האסלאם היא הדת השנייה בגודלה בצרפת. יש לה מקום נרחב בצרפת. והאתגר שלנו, לא רק בצרפת, אלא בכל העולם, הוא להפוך את הפגנת הערכים האלה: הרפובליקה, החילוניות, שוויון בין נשים לגברים, לתואמים עם כל הדתות הפועלות בארץ הזו, ומקבלות עליהן את העקרונות והערכים של הרפובליקה. אבל הרפובליקה חייבת להוכיח את עוצמתה, להיאבק באופן עיקש נגד אלה שבשם האסלאם מטילים את חיתתם בשכונות, שמשליטים אורח חיים שמבוסס על עבריינות, סחר בסמים ובנשק, שמבוסס על הקצנה דתית, אורח חיים בו הגבר שולט באישה, בו האמונה, כן גברתי ראשת סיעת הירוקים, ברברה פומפילי, צדקת כשהזכרת לנו זאת, מאפילה על התבונה.

כאן ממש, בפני האסיפה הזו, לפני כמה חודשים, הצבעתי על הליקויים והכשלים שנעשו בשלושים שנה של מדיניות אינטגרציה. אבל למעשה, כאשר גטאות עירוניים אמיתיים נוצרים, בהם אנחנו נמצאים בינינו לבין עצמנו, בהם מטיפים להסתגרות ולהתבדלות, מהם התנערה החברה, בהם המדינה אינה קיימת יותר, איך אפשר לצעוד לעבר הרפובליקה, ולתפוס את יד האחווה המושטת לעברנו?

ומעל הכול, איך לשרטט קו ברור, אותו אסור לחצות, ואיך למנוע את המעבר – ואסור לעשות אידיאליזציה, יש להסתכל במציאות באופן מפוכח – בתוך השכונות שלנו, מאסלאם סובלני, אוניברסאלי, נדיב, לעבר שמרנות, לעבר התנגדות לקדמה, לעבר אסלאמיסטיות, וגרוע מזה, לעבר הטפה לג'יהאד ולמעבר לפעולה.

הדיון הזה אינו בין האסלאם והחברה. זהו דיון שמתרחש בלבו של האסלאם, שהאסלאם של צרפת חייב לנהל בינו לבין עצמו, תוך הסתמכות על מנהיגים דתיים, על אינטלקטואלים, על מוסלמים שאומרים לנו מזה כמה ימים שהם מפחדים. כבר חזרתי ואמרתי, כמו לכולכם כאן יש לי חברים צרפתים, בעלי אמונה ותרבות מוסלמיות. אחד מחבריי הקרובים ביותר אמר לי באחד הימים האלה, בעיניים מלאות דמעות ובעצב רב, שהוא מתבייש להיות מוסלמי. ואני בשום אופן לא מוכן לקבל שבארץ שלנו יהיו יהודים שעלולים לפחד, כמו שאני לא מוכן לקבל שיהיו בה מוסלמים שיתביישו במוצאם. כי הרפובליקה היא האחווה, היא נדיבה, היא כאן כדי לקבל את כולם.

ובסופו של דבר, התשובה לצרכי החירום של החברה שלנו חייבת להיות חזקה, ולהינתן בלי היסוס: הרפובליקה והערכים שלה. ובמילים אלה אבקש לסיים.

הערכים הם בראש ובראשונה החילוניות שמהווה עירבון לאחדות ולסובלנות. החילוניות, מלמדים אותה היטב בבית-הספר, שהוא אחד המעוזים שלה. שם, ולא משנה מהי אמונתו הדתית, או מוצאו, לכל ילד ברפובליקה יש גישה לחינוך, לידע, להרחבת הדעת.

הייתי הבוקר יחד עם שרת החינוך, נג'את ואלו-בלקאסם, בפגישה עם מועצת הרקטורים הצרפתית. והעברתי להם מסר של התגייסות מוחלטת. מסר תובעני. מסר שצריך להיות מאומץ בכל רמות מערכת החינוך הממלכתית, סביב הנושא הכי חשוב כאן: החילוניות! החילוניות! החילוניות, כי היא לב ליבה של רפובליקה וכך גם בית-הספר.

הרפובליקה לא יכולה להתקיים ללא בית-הספר, ובית-הספר לא יכול להתקיים ללא הרפובליקה. הנחנו ליותר מדי דברים, אמרתי זאת לפני רגע, להתרחש בבתי הספר בלי שנתנו להם תשומת לב מספקת.

החילוניות, כן, החילוניות, האפשרות להאמין, או לא להאמין. לחינוך יש ערכים יסודיים, ואלו יותר מתמיד – גם זוהי תגובה – צריכים להיות בלב המערכה של צרפת מול ההתקפות של הימים האחרונים. ואנחנו צריכים לשאת בגאון את העקרונות הללו, כי התקיפו אותנו בגינם, בגלל החילוניות, בגלל החוקים שחוקקנו כאן שאוסרים על סמלים דתיים בבית הספר, שאוסרים על לבישת רעלה מכסת פנים במרחב הציבורי, יש להכיר בכך, כי זה מהשיעזור לנו להיות חזקים יותר.

בבסיסו של דבר, רק דבר אחד חשוב, והוא להישאר נאמן לרוח ה 11- בינואר 2015 . הרגע הזה בו צרפת, אחרי ההלם, אמרה "לא" בתוך התנועה הספונטנית הזו של אחדות לאומית.

זוהי צרפת שאנחנו מגלים ברגעי המבחן, זה הרגע בו העולם כולה נושא את פניו אליה. כי העולם מכיר בגדולתה של צרפת ובכך שהיא היא מגלמת את האוניברסאליות.

צרפת היא רוח הנאורות, צרפת היא מרכיבי הדמוקרטיה, צרפת היא המימוש של רעיון הרפובליקה. צרפת היא חירות חסרת גבולות. צרפת היא השגתו של השוויון. צרפת היא צמא לאחווה. וצרפת היא גם התערובת המיוחדת , הזו של כבוד והתנהגות אצילית, חוצפה ועזות מצח, ואלגנטיות. להישאר נאמנים לרוח ה 11- בינואר 2015 פירושו לאמץ את הערכים הללו.

להישאר נאמנים לרוח ה 11- בינואר 2015 פירושו לתת תשובות לשאלות שמציבים הצרפתים. להישאר נאמנים לרוח ה 11- בינואר 2015 זה להבין כי העולם השתנה, כי מעכשיו נדבר על "לפני" ועל "אחרי". ובשם אותם הערכים יש להגיב במלוא הנחישות הנחוצה כאן: תקיפות, אחדות, אלה הם המונחים בהם השתמש נשיא הרפובליקה גם בבוקר הזה.

אנחנו נמשיך, אני מקווה, להזין את אש התמיד, את הלך הרוח הזה, ולהישען על עוצמתו של מסר האחדות הזה. תוך הכרה גאה במי שאנחנו. ולעשות זאת בלי לשכוח אף לרגע את הגיבורים שלנו, אלה שנפלו במערכה, כל ה-17 , בשבוע האחרון. ונזכור תמיד את הגיבורים בשורות המשטרה.

רגשות רבים הציפו אותנו הבוקר, רבים מביניכם היו שם, מכל סיעות הבית, בחצר מטה המשטרה בפריז. גם זו צרפת. היו שם שלושה צבעים. שלושה שוטרים בשלושה צבעים שונים, שני שוטרים של המשטרה הארצית ושוטרת עירונית. היא מייצגת, הם מייצגים, מסלולי חיים ומוצא מגוונים. שלושה צבעים שונים, שלושה מסלולי חיים, אבל מדובר בשלושה צרפתים. שלושה משרתי ציבור. ומול ארונות הקבורה, לצד משפחותיהם, היו רק שלושה צבעים, שלושת צבעי הדגל. וזהו המסר העמוק והיפה ביותר.

חלקתי אתכם כאן בחודש אפריל, כשנכנסתי לתפקידי, את הגאווה הגדולה שלי, כמו של כל אחד מכם, להיות צרפתי. זהו הדבר שמחזק את כולנו, אחרי האירועים האלה, ואחרי הצעדות בסוף השבוע. אני מאמין שכולנו חולקים את ההרגשה הזו, יותר מתמיד, את הגאווה להיות צרפתי. אל תשכחו זאת לעולם !

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>