הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

3 ינואר, 2015 פורסם ב מל"ח חולמים חינוך
2 comments

בין קולנוע לחינוך

מרינה 24.12

מרינה, בת 22, סטודנטית בתכנית מל"ח בחוג לספרות, תושבת כרמיאל

נולדתי וגדלתי באודסה שבאוקראינה, ולקראת גיל שמונה שנים החליטה כל משפחתי לעלות לארץ. כיום גרה בכרמיאל עם אימא, סבא, סבתא ואחי הקטן.

בתור תלמידה הייתי השקטה, שיושבת בסוף הכיתה, מקבלת ציונים טובים ובעלת ארבע חברות בדיוק. בקיצור "עציץ". בכיתה ו הכרתי את האהבה הראשונה בחיי – המצלמה. בתור ילדת טלנובלה חלמתי לצלם איזו טלנובלה טובה, מלאה בעלילות דרמטיות. בכיתה ט הכרתי את אהבתי השנייה – המתנ"ס.

התחלתי קורס מדצ"ים מפני שהייתי צריכה כסף ושמעתי שמי שמסיים את הקורס יוכל לעבוד בקייטנה. שם הבנתי שאם אני רוצה לעבור את הקורס אני צריכה ל"פתוח את הפה". סיימתי את הקורס ואז הגיעה השביתה הגדולה.

חודשיים ברצף פשוט חיינו במתנ"ס. גייסנו אנשים, בנינו פעולות, הלכנו לקורס מד"א, יצאנו לטיול באילת ומה לא. באותה התקופה הצטרכנו לבחור מגמות לתיכון, ואני התעקשתי על תקשורת, דבר שעצבן את הוריי שרצו שאלמד פיזיקה וביולוגיה. אז המתנ"ס היה המקום המושלם בשבילי להתחבא ולהימנע מריבים.

הפעם הראשונה שראיתי את החינוך כאפשרות למקצוע הייתה בכיתה י"ב. זה קרה כשהרכזת של תכנית "שגרירים צעירים דילר" בחרה בי כאחת המדריכות הצעירות של הקבוצה. הייתי מופתעת, לא האמנתי. היא הייתה הראשונה שהאמינה בי, שחשבה שאני מסוגלת. תמיד אהיה אסירת תודה לה על כך.

לצבא התגייסתי לתפקיד השווה ביותר: צלמת מודיעין. הייתי ברוב בסיסי הצפון, הכרתי יחידות רבות, ואנשים רבים בכל הדרגות. עד שלפעמים כשהיינו אומרים "רוצים הביתה" התכוונו לחדר בבסיס. לא היה רגע משעמם.

כשהשתחררתי התחלתי "לחפש" את עצמי. חזרתי למתנ"ס בתור מלווה חברתית בתכנית "דילר", נרשמתי לפסיכומטרי והתחלתי לחפש עבודה. העבודה הראשונה שמצאתי הייתה ב"פרויקט עזריאלי" שפועל בחטיבת הביניים ונועד למנוע נשירה סמויה. התקבלתי בתפקיד מדריכה חברתית,  וקיבלתי קבוצה של ילדים קטנים וחמודים בכיתה ח (היום כבר לא כל כך קטנים, והם מקור גדול לגאווה אצלי). עם זאת, זה לא היה פשוט. נוסף לעבודתי ב"פרויקט עזריאלי" עבדתי בחנות צילום ובחברת "סלקום", והתפטרתי משניהם. לא היה לי טוב בשום מקום, חוץ מעזריאלי ודילר, אז נשארתי שם, והחלטתי שזה המקום שאני רוצה להתפתח בו.

כשנה לאחר השחרור, התחלתי לחשוב ברצינות על לימודים. האפשרות הראשונה הייתה קולנוע באוניברסיטת תל-אביב, ואחר כך ב"ויצ"ו". לא חשבתי על "מכללת אורנים". העברתי את זמני בין חברים, עבודה והכנת פורטפוליו, עד שהגיע היום הפתוח ב"ויצ"ו". הלכתי לשם ולא יודעת מה קרה. פשוט לא דיבר אליי. פתאום לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר שהוא שונה ממה שאני עושה היום.

אז הלכתי להתייעץ עם הבוסית שלי, בוגרת "מכללת אורנים", והיא לא הפסיקה לדבר על כמה שהיה לה טוב. אז הלכתי לדבר עם בוסית נוספת שלי, והיא סיפרה לי על תכנית מל"ח. הלכתי ליום הפתוח, התלהבתי ונרשמתי.

כיף לי בלימודים. המוח שלי עובד כל הזמן, וזה נחמד לחלוק עם החברים את תחושת ה"סטודנטיות". ממש כניסה לעולם המבוגרים.

אז את הטלנובלה שלי טרם צילמתי, אבל אני מצלמת את החניכים שלי כל הזמן. תאמינו לי, החיים שלהם לא מביישים את הסדרה הכי מסובכת בערוץ ויוה.

לעומת זאת, החלום שלי לעתיד הוא לא מסובך – אני רוצה להקים משפחה. זה הכול.

 

2 comments

  1. מאת נוי חדד:

    את מדהימה..
    אני מאוד אוהבת קולנוע, ואחד החלומות הגדולים שלי הוא לדעת לצלם(סטילס)
    ומכיוון שאני בחוג לתקשורת אני מוכנה לצלם את הטלנובלה של חייך.. אני רק מזהירה אותך- באורנים עושים סרטים דוקו-תיעודיים ולא עלילות אהבה חסרי גבולות ;)

  2. מאת אסף די אזן:

    סיפור נהדר מרינה ממש כיף לקרוא, אני מסכים עם אהובה. יש בך משהו מאד פשוט(במובן הטוב) ויפה. מאחל לך את כל הטוב שבעולם.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>