אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: ד"ר אודי מנור |

ד"ר אודי מנור מקשר במאמר הזה בין שתי מלחמות שפרצו 300 שנה זו מזו, שתיהן בהשתתפות גרמניה

ממש בימים אלו עומדת להסתיים שנת 2014. לנטייה האנושית להעריך יותר שנים עגולות לזכר אירוע מסוים אין הסבר משכנע, אבל אין טעם להרהר בו על המידה. עובדה שב-1998 צוינה שנת החמישים לישראל ברוב טקס והדר יותר מאשר השנה שקדמה לה, ועובדה היא שב-1989 ציינו בעולם כולו 'מאתיים שנה למהפכה הצרפתית' ביריות תותחים ובסרטים דוקומנטריים.

בשונה מהדוגמאות הקודמות, 2014 מזמנת לנו עיון בשני אירועים דרמטיים בחשיבותם, האחד מוכר יחסית, השני מעט פחות, למרות שכפי שננסה להבהיר להלן, מבחינה היסטוריוסופית מדובר בשני אירועים דומים למדי.

ובכן, לפני 100 שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה. אמנם כשהיא פרצה כולם הניחו וקיוו שהיא גם תסתיים מהר וגם תביא ל'קץ המלחמות כולן' כפי שנהגו לומר זאת אנשי התקופה, אך בפועל היא נמשכה ארבע שנים, שלושה חודשים ועוד שבועיים, אבל מי סופר (חוץ מההיסטוריונים). המלחמה כונתה 'המלחמה הגדולה', כי כמעט אף אחד לא העלה על דעתו מלחמה גדולה נוספת.

רבות נכתב על הסיבות למלחמה ועל האשמים בה, עניין חשוב לכשעצמו שבא בדרך כלל על חשבון עיון בשאלה החשובה באמת: מה היתה מטרת המלחמה שחוללו אלו שרצו בה. התשובה ברורה למדי: המטרה המרכזית היא פגיעה אנושה עד כמה שניתן בסדר הליברלי והמתועש שעמד בבסיס הדמוקרטיה שהלכה והתפשטה ברחבי אירופה באותה תקופה, כשהיא מביאה בין השאר לקידום זכויות הפרט וזכויות המיעוטים.

כוח החיים כידוע חזק מכל דבר, ואחרי ארבע שנים ורבע חזרו מנהיגי האומות המנצחות לאותה נקודה בדיוק. בשיחות השלום בוורסאי שהתקיימו בקיץ 1919, שאלת יציבות הדמוקרטיה, שאלת המיעוטים והשאלות הלאומיות והבינלאומיות, עמדו במוקד. מי לא מכיר את '14 הנקודות' של וילסון או את 'הצהרת בלפור'? (ומי שלא מכיר – יש ויקיפדיה!)

עם זאת, אותם כוחות שחוללו את המלחמה על מנת למנוע את קידומן של מטרות פרוגרסיביות אלו, עמלו אחרי סיומה לוודא ש'הסדר החדש' שנוצר לא יהיה מוצלח מדי. הם עשו זאת בשלל דרכים, בין השאר על ידי הרחקת גרמניה, ארה"ב ורוסיה משותפות ב'חבר הלאומים' שהוקם על מנת למנוע עוד מלחמות בעתיד.

אבל הצעד החריף ביותר נבע ממדיניות 'שלום קרתגו', כלומר מדיניות ענישה כלכלית כלפי גרמניה, שכפי שניתן ללמוד מההווה, היא המדינה החשובה ביותר במערך הכלכלי של אירופה. ג'ון מיינרדקיינס, כלכלן אנגלי מבריק ששימש כיועץ במשלחת האנגלית לשיחות השלום, התנגד למדיניות הענישה הזו, וחזה כי מימושה יביא תוך עשרים שנה למלחמה גדולה וחמורה פי כמה.

כידוע הוא צדק. ב-1939 החלה מלחמה גדולה נוספת. אלא בשונה מ-1919, הפעם גברה ידם של הפרוגרסיביים ואת התוצאות אנו רואים לנגד עינינו: יבשת אירופה היא איחוד כלכלי משגשג המהווה מוקד משיכה למיליוני מהגרים ממדינות בהן שולטת מנטליות ריאקציונית ופוגענית.

יש המכנים את שתי המלחמות הגדולות הללו בכינוי 'מלחמת שלושים השנה של המאה העשרים', שהתקיימה למעשה – עם הפסקה קצרה – מ-1914 ועד 1945. מדובר כמובן בדרך יצירתית לומר ששתי מלחמות העולם של המאה העשרים, דומות מבחינות רבות ל'מלחמת שלושים השנה' המקורית שהתרחשה בשנים 1648-1614.

ואמנם מדובר בדפוס דומה. היסטוריונים כבר הראו כי אירופה של תקופת הרנסאנס והגילויים המדעיים המוקדמים, של גילוי אמריקה והמצאת הדפוס, של הרפורמציה הנוצרית של ניצנים ראשונים של סובלנות דתית (אפילו כלפי יהודים!); ובכן אירופה החדשה הזו הייתה לצנינים בעיני כוחות פוליטיים שנבהלו מכל מה שהחידושים הללו בישרו: סדר חדש, סובלני יותר, משגשג יותר וחמור מכך: שוויוני הומני וחילוני יותר. כמו 300 שנה מאוחר יותר המסקנה הייתה לחולל מלחמה.

סיבות לא חסרו. הרפורמציה שהוזכרה קודם שהחלה ב-1517 (חכו חכו למסיבות ה-500 שיתקיימו ברוב טקס ברחבי אירופה בעוד כשנתיים!), חוללה 'מלחמות דת' איומות. גם התחרות המסחרית על השליטה באוקיינוסים חידדה את העוינות בין הכוחות האירופיים. ברקע עמדה האימפריה העות'מנית בשיא עצמתה והפחד מפלישה מוסלמית לליבה של אירופה לא תרם לשקט ולרגיעה.

אבל המלחמה שאנו מציינים היום 400 שנה לפריצתה הייתה חמורה במיוחד. התוצאות שלה היו – נשמע מוכר? – הרס של התרבות והחברה באירופה. חשוב לא פחות היו התוצאות המדיניות של המלחמה שהרי מלחמה לא קיימת רק לכשעצמה אלא היא הזדמנות לשרטט מחדש גבולות על הקרקע ובנשמה.

ב-1648, אחרי יותר מ-30 שנות מלחמה, נותרה גרמניה של היום כשהיא מפוצלת ל-300 ישויות פוליטיות. כן, מה שאתם שומעים. 300 ממלכות קטנות וגדולות; 300 מלכים או רוזנים; 300 חוקות; 300 דגלים; 300 מערכות של אינטרסים ומאבקי כוחות. והכי חשוב: 300 גבולות שונים שמעבר הסחורות דרכם היה כרוך במכס, שינויי מטבע וגחמות של ביורוקרטיה מקומית. לא בדיוק התנאים לשגשוג כלכלי. וזו הרי הייתה המטרה מלכתחילה: לבלום אותו.

אבל היו גם חדשות טובות.בשלום וסטפליה שנחתם ב-1648 הורחבה תכולתו של הסכם שהתקבל כבר באוגסבורג בשנת 1555, שלמעשה סלל את הדרך לאחד הערכים החשובים ביותר בעולמנו: הסובלנות. אמנם במקורו הוא היה הסכם פשרה תועלתני, אבל מה זה חשוב. עדיפה סובלנות לא-מחויכת מאשר אי-סובלנות אדיבה.

אז הנה המורשת של שתי מלחמות שפרצו בדיוק 300 שנה זו אחר זו. העולם מורכב ממיעוטים ומפרטים אבל העולם הוא עולם. והדרך לחיים טובים יותר, חיים של שגשוג כלכלי וסובלנות, עובר דרך מציאת האיזון בין זכויות הפרט, הזכויות הקיבוציות של מיעוט כזה או אחר, וחובתם של הפרט ושל המיעוטים להשתתף באופן הגון במערכת העולמית.

כל כך קשה למצוא את האיזון, כל כך קל לפגוע בו. את שתי המסקנות הללו הוכיחו אנשים טובים יותר ופחות לפני 100 ולפני 400 שנה. ואנחנו? יחסית למציאות לפני 100 – קל וחומר לפני 400 – שנה, נהנים מעולם משגשג ומאוזן יחסית (יחסית!!). תפקידנו הוא לשמור על האיזון הזה ולחזקו. שהרי אותם כוחות שהביאו לחורבן לפני 400 ולפני 100 שנה, לא מתו. הם רק התחלפו.