הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

22 ספטמבר, 2014 פורסם ב ראיון עיתונאי, תקשורת
תגובה אחת

הזכות לאהוב ולהיות נאהבת

 מאת: תהילה זיגדון |

בראיון חושפני מספרת סיוון לתהילה זיגדון את מהלך חייה מאז הרגע שהפנימה שהיא לסבית ועד יציאה מהארון ולחתונה עם בחירת לבה, ענבל

"אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב, לחצו לה בבטן, הרביצו בגב. אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם , אמרו לה ילדה, אין לך מקום בעולם". שירו של עברי לידר "ואולי" הוא השיר איתו, יותר מכול מזדהה סיוון. השיר שלטענתה, נכתב על השנים בהן הסתגרה "בארון", בתוך חדרה עם המחשב והגיטרה. השנים בהן, היא ידעה שיש לה סוד מסוכן ביד ואת הסוד הזה היא לוקחת לקבר. השנים שעברו על סיוון לפני היציאה מהארון היו חשוכים, היא נאלצה לאמץ לעצמה תכונות על מנת להסתגל לאורח חיים עצמאי, בלתי תלותי ומלא בשקרים. בגיל 18 לפני הגיוס לצבא היא החליטה להביט לעולם בעיניים ולהגיד למשפחתה וחבריה "אני לסבית". טריקת הדלת שחוותה הזכירה לה כי אין לה מקום בעולם, גם לא בין חבריה ובטח שלא בתוך משפחתה. "ואיפה החיים שלך …ואיפה חברים שלך"

לפני מספר ימים סיוון נישאה לבחירת ליבה, בליווי שיר החופה "The Story", לדבריה השיר הזה מדבר על הסיפורים הרבים שאנשים מספרים לעצמם כאשר הם שומעים את צירוף המילים "אני לסבית", אבל בעצם יש רק סיפור אחד אמיתי  ואת הסיפור הזה רק ענבל, בת זוגתה מכירה ורק ענבל יודעת כמה היא עברה על מנת לכתוב "סוף טוב" לסיפור.  ביום שבו נדרה נדרים לענבל, היא נדרה גם אחד לעצמה  "לעמוד על האמת שלי, גם אם זה אומר שעליי לעמוד לבד". ביום בו החליטה להינשא לענבל היא החליטה גם להזמין את אמה אשר אמרה לה בצורה חד משמעית "כל עוד את לסבית, אני לא אמא שלך ובטח שלא אבוא לחתונה שלך". ביום החופה, סיוון כבר התכוננה לרגע בו אחותה תהיה הנציגות המשפחתית היחדה אשר תעמוד בחופתה, עד אשר דקות לפני האירוע אמה נכנסה וחיבקה אותה ואת בת זוגתה. עכשיו שהיא נשואה באושר והצהירה בפני כל העולם כי לסטרייטים אין את המונופול על הזכות לאהוב ולהיות נאהב, היא החליטה להפציר בפני קהילת הלהט"ב לצאת מהארון ולהיאבק על זכויות הקהילה ועל הדרך גם "לסגור חשבון" עם שי פירון.

 

ספרי לי על הרגע בו הבנת שאת לסבית.

"אני חושבת שתמיד ידעתי שאני נמשכת לנשים, מעולם לא נמשכתי לגברים, לא התפתיתי לצאת עם גברים אבל גם לא ממש ידעתי איך לקרוא למשיכה הזו. לא השתמשתי במילה "לסבית", גם כי לא הכרתי אותה כל כך. אומר לך יותר מזה, המשיכה הזו הייתה נראית לי טבעית ושגרתית בדיוק כמו שלך זה נראה טבעי ושגרתי להימשך לגברים. לא חשבתי שאני מוזרה או שונה, קיבלתי את זה ואהבתי את זה ומעולם לא הכרתי או משהו אחר או חשבתי להימשך לגבר.

בכיתה י' הייתה לי חברה ממש טובה, היינו מבלות יחד כל זמן פנוי אפשרי, גם בביה"ס וגם אחרי ביה"ס, תמיד רציתי להיות בקרבתה. יום אחד בזמן שלמדנו למבחן בהיסטוריה, היא עמדה מאחוריי ורצתה להגיש לי משהו, הסתובבתי אליה בחצי גוף והשפתיים שלי היו מול השפתיים שלה. בצורה מאוד טבעית, התנשקנו. לימים אחר כך, היא הפכה להיות חברה שלי. לא יודעת אפילו אם כיננו זאת "זוגיות", אבל פשוט כל פעם שהיינו נפגשות היינו מתנשקות. הרגשת מבולבלת? ממש לא, זה היה הכי טבעי בעולם".

מה עלה בגורל היחסים האלו?

כשזה הפך להיות רציני יותר, היא נכנסה ל'סרטים". נבהלה מאוד ממה שקורה והתחילה לצאת עם בנים. ברגע שהבנתי שהיא נפגשת עם גברים, הוצאתי את עצמי מהתמונה הזאת מהר מאוד. המשכנו להיות חברות טובות, גם בימים אלו. עכשיו היא נשואה לגבר ויש לה שני ילדים, עד היום כשיוצא לנו לדבר היא אומרת לי שהיחסים שלה איתו לא אמתיים כמו מה שהיה לי ולה ביחד. לא פעם, שאלתי אותה למה היא נשארת אם זה לא החיים שהיא באמת רוצה והיא ענתה לי, שאם היא תשנה דרך, יותר מדי אנשים יפגעו.

איך נראו חייך לפני היציאה מהארון?

"כשהבנתי שיש לי סוד שאני צריכה לשמור אותו הבנתי דבר נוסף, הבנתי כי עליי לרכוש לעצמי מספר תכונות אופי על מנת להסתגל לאורח חיים של אדם השומר סוד. זה אורח חיים לא שגרתי, לא פשוט ואת צריכה אישיות מאוד מסוימת בשביל להחזיק מעמד. זה הפחיד אותך ההרגשה לחיות עם סוד? ממש לא. זה כאילו נולדתי עם ההבנה הזו שאלו הם החיים שלי וזהו גזר דיני. לא התבלבלתי, לא הכחשתי, לא ברחתי מזה, רק הסתגרתי יותר ויותר בתוך החדר. רוב הזמן,  הייתי שומעת מוזיקה ללא הרף, זה היה המפלט שלי. הייתי מסתגרת עם בנות שיצאתי איתן בחדר ואמא שלי לא חשדה בדבר. היא גם לא חשדה בהסתגרות המופרזת שלי בחדר, משום שתמיד הייתי כזו. זה לא שהפכתי מאדם מוחצן לאדם מופנם. תמיד הסתגרתי. מבחינתי היחסים שלי עם המשפחה היו מנוכרים, מנותקים וזה היה כמו לחיות בתוך מקום מגורים עם קבוצת אנשים זרים שאין לי שום קשר אליהם".

נשמע קשה.

"כמו שאמרתי, נולדתי עם ההבנה וההפנמה כי זהו גורלי, זהו גזר דיני ולא הכרתי שום דבר אחר. החיים בתוך "הארון" היו לי יותר טבעיים מאשר החיים מחוץ לארון".

תסבירי.

"כאשר הכרתי את ענבל, הכרתי אדם שנולד ללא "ארון", ענבל תמיד הייתה בחוץ, כשהיא הלכה לגן היא חזרה והצהירה בפני ההורים שלה שהיא מאוהבת בגננת. באיזשהו מקום, מאוד רציתי להיות כמוה, אבל יותר מדי קשה לי. קשה לי להחצין את הלסביות שלי, את הזוגיות שלי, קשה לי להחצין את עצמי. קשה לי להיות מחוץ לארון ולדבר על העולם האישי שלי עם הסביבה, גם למצעד הגאווה אני לא הולכת. כאילו עדיין מפחדת שיראו אותי. זה מגוחך, אחרי הכול, התחתנתי עם אישה והחתונה שלנו אפילו התפרסמה ב"הארץ" עם התמונה שלנו ועדיין אני פוחדת להיחשף".

מהשיחה שלי איתך, נשמע כאילו גזרת על עצמך "חיי סוד" כי ידעת איך אמא שלך תגיב, איך  ידעת?

"תראי אני גדלתי לתוך מציאות בה כל אחת מהמשפחה שלי דואגת לעצמה.  אמי התאלמנה בגיל 27, ומאז נאלצה לגדל ולפרנס את שתי בנותיה לבד. הסיטואציה הזו גרמה לה להרבה מאוד זעם וכעס כלפי וכלפיי אחותי. לא פעם ולא פעמיים היא הייתה מתפרצת עלינו ואומרת כי אנחנו מאמללות אותה ובגללנו היא צריכה לעבוד כל כך קשה. היא דרשה מאיתנו לצאת לעבוד בגיל מאוד צעיר ואת המשכורת שלנו נאלצנו להביא לה על מנת לשלם חשבונות. זה מילא, אבל גם היא מעולם לא הביעה רגש, אהבה או אמפתיה. ניכור מוחלט. תארי לעצמך שהרגשות היחידים אשר הביעה היו רגשות של זעם וכעס, את היית רוצה לספר את הסוד שלך לאדם כזה?

אז למה יצאת מהארון?

" קצת אחרי הצבא נכנסתי למערכת יחסים רצינית וארוכה עם בחורה בשם סוזי אותה הכרתי בתקופת השירות שלי. אני וסוזי השתחררנו ביחד והחלטנו לעבור לגור ביחד. אמא שלי מבחינתה חשבה שאני בסה"כ עוברת לגור עם חברה טובה שלי. בהתחלה גרנו באילת כי רציתי להתרחק ככל הניתן מהמשפחה שלי אבל לסוזי קרה מקרה מצער באילת שבגללו נאלצנו לעזוב. עברנו לנתניה וסוזי לא אהבה את נתניה היא אמרה שרועש לה מדי. החלטנו לעבור לצפון וסוזי אמרה ששקט לה מדי. יום אחד אמא שלי "התעוררה" ודרשה ממני להבין מה הסיפור עם סוזי, למה אני הולכת אחרי השיגעונות שלה לכל מקום? היא ממש לחצה עליי לספר לה. הבנתי שלא משנה לאן אברח וכמה רחוק, לא אוכל להמשיך עם הסוד הזה. כתבתי לאמא שלי מכתב, לא יכולתי להסתכל לה בעיניים ולדבר איתה, אני לא אדם של מילים, בטח לא מול אמא שלי, במכתב סיפרתי לה כי אני אוהבת נשים וסוזי היא בת זוגתי. אמא שלי לא הגיבה למכתב ולא יצרה עמי קשר במשך תקופה ארוכה עד שיום אחד היא שלחה את אחותי לדירתי על מנת למסור לי כי עליי לחזור הביתה על מנת שרבנים יבדקו אותי וירפאו אותי. טרקתי את הדלת. מיד התקשרתי לאמא שלי והתפרצתי עליה, היא אמרה לי "סיוון כל עוד את לסבית אני לא אמא שלך. או שתבואי הביתה ותחלימי או שאני לא רוצה לראות אותך". זה שבר אותי. הפסקתי לבוא לבקר בסופי שבוע, אמא שלי הפסיקה להתקשר ובמשך תקופה ארוכה התנהגנו כאילו הקשר בנינו הוא מקרי בהחלט.

יום אחד, אחותי התקשרה אליי לומר שאמא חטפה התקף לב והיא מאושפזת וזה הכול באשמתי והיא מקווה שאני מרוצה.

מה הרגשת?

סיוון שותקת שתיקה ארוכה, חושבת קצת ואומרת לי "בכנות לא הרגשתי כלום. שום דבר. אני לא משתפת פעולה עם סחיטה רגשית זולה. לא הגעתי לבית החולים".

מה שינתה אצלך היציאה מהארון?

"לא הרבה. השינוי הגדול ביותר שחל בי הוא ביום בו הכנסתי את ענבל לחיי, לפני כן, הכול היה ונשאר אותו הדבר. כפי שהבנת, היחסים שלי עם משפחתי היו יחסים של אנשים זרים שגרים במקום אחד והאינטראקציה ביניהם היא מקרית בהחלט. מעולם לא הרגשתי קשר קרוב במיוחד לאמא שלי או אחותי. כאשר יצאתי מהארון, אמא שלי ואחותי החליטו לנתק עמי קשר. אחלה, זה לא שלפני כן היינו באמת, את יודעת "משפחה". לפני היציאה ואחרי היציאה, הן בסה"כ היו נשים זרות עבורי. היותי "בארון" לא מנעה ממני זוגיות, פשוט כל אשר היה עליי לעשות הוא להסתיר את הזוגיות. כאשר "יצאתי מהארון" המשכתי לחיות את חיי הזוגיים בסתר. לא הכרתי שום דבר אחר".

"ואז הגיעה ענבל"

"הכרתי את ענבל כאשר הייתה בת זוגתה של החברה הכי טובה שלי. סיפור מסובך כשלעצמו, התאהבתי בה כמו שלא התאהבתי באף אחת אחרת. כאשר החלטנו להתחתן ענבל מיד התקשרה לספר להוריה ולמשפחתה, אני לא סיפרתי לאף אחד. החברים גם ככה היו נוכחים בהצעת הנישואים, כך שמבחינתי לא נותר לי עוד למי לספר. ענבל ביקשה ממני להתקשר ולספר למשפחתי, סירבתי בתוקף אך היא הציבה לי תנאי "אם את לא תספרי, אני אספר". התקשרתי קודם לאחותי, כי איתה היה לי קל יותר ואמרתי לה "דנית, הצעתי נישואים לענבל" והא ממש שמחה והתלהבה בשבילי. באמת. זה הפתיע אותי ועודד אותי להתקשר ולספר לאמא שלי, אם אחותי שינתה גישה אולי גם אמא שלי תשנה. לצערי טעיתי, אמא שלי אמרה לי "סיוון, אני באמת מבקשת ממך לא להתחתן עם אישה. תגורי איתה, בסדר, אבל למה להתחתן? הרי זאת לא חתונה אמיתית". הסברתי לה שהחתונה הזו אמיתית מבחינתי לכל דבר ועניין ואז היא אמרה את הדבר הבא "אבל אז כל העולם ידע". ואז פתאום, נפל לי האסימון, פתאום הבנתי שאמא שלי נמצאת "בארון". מה זאת אומרת? אמא שלי נמצאת "בארון" ומסתירה סוד מהעולם והסוד הזה הוא שהיא אמא לילדה לסבית.

לאחר מספר ימים התקשרתי לשאול אם היא מגיעה והיא אמרה לי "אני לא אגיע לחתונה המצחיקה הזו, את מתחנת עם אישה, זו לא חתונה אמיתית ואין לי מה לעשות שם". איך הרגשת עם זה? סיוון עוצרת, נאנחת ואומרת לי "כלום. לא הרגשתי כלום".

יום החתונה

את טקס החתונה של סיוון וענבל אני ערכתי, כתבתי כתובה וברכה בהן כל מילה נבחרה ונבררה מתוך אלפי מילים. הקראתי כל מילה ולא הפסקתי להזיל דמעות, זה היה הטקס המרגש ביותר בו נכחתי. שיר, אחותה הקטנה של ענבל, שרה את שיר הכניסה לחופה. נאור, ידיד של סיוון ניגן בגיטרה. אני ערכתי את טקס החופה ויובל, בת דודה של סיוון שרה את שיר הסלואו. זו הייתה חתונה אמיתית, מרגשת, אינטימית שהיום כבר לא ניתן לראות, חתונה הרחוקה שנות אור מהחתונות הקרות, יקרות, קפיטלסטיות של היום.

הרגע המרגש ביותר בחתונה היה החופה, לא משום שאני הנחיתי אותה, אלא משום שדקות ספורות לפני תחילה הגיעה אמא של סיוון וחיבקה את שתיהן חיבוק גדול.

איך הרגשת כשראית אותה?

"כאילו נופלים עליי השמיים והאדמה נשמטת מתחתיי. הלב שלי פעם, הידיים שלי סמרו וראשי הסתחרר. לא הבנתי מה קורה, אפילו לא שאלתי אותה, עד היום לא שאלתי אותה למה היא באה. זה פשוט דבר שקרה שלא דיברנו עליו מאז ועד היום. זה שינה את היחסים בינכן? בהחלט. היום אני וענבל אוכלות כמעט כל שישי אצל אמא שלי ומדברות על הילד העתידי או הילדה. אמא שלי מתרגשת להיות סבתא".

מה יש לך להגיד לשי פירון?

"שי פירון, התראיין בערוץ 7 ואמר כי זוהי זכותה, ואולי אפילו חובתה של מדינה יהודית להגיד לזוגות חד מיניים אשר מחליטים להתאחד "זה לא משפחה". בעיניי, זוהי זכותה של המדינה הדמוקרטית, ואולי אפילו חובתה, לומר לשי פירון שהוא איננו שר חינוך. פירון, הוא האדם אשר חרט על דגלה של מערכת החינוך את הנושא השנתי "האחר הוא אני", איך בדיוק הנושא הזה מתכתב עם השקפת עולמו החשוכה והפרימיטיבית? המשפט שלו פגע בי מאוד, במקום להגיד "משפחה זה משפחה זה משפחה" הוא לוקח את הזכות הלגיטימית ביותר, הזכות לאהוב ולהיות נאהב וטוען כי היא רק לאנשים מסוימים וכל אדם אחר, הוא פשוט לא ראוי, לא רשאי ואין לו זכות למשפחה. אני מאחלת למדינת ישראל שר חינוך אחר, שר אוצר אחר וממשלה אחרת ואז אולי המציאות שלנו גם תראה אחרת, מציאות בה נוכל להגיד "עם חופשי בארצנו".

תגובה אחת

  1. מאת קרני:

    יפה ומעניין מאד. מזל טוב לסיוון ושנים טובות של זוגיות. סגר לי כמה פינות של סקרנות.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>