אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: מעיין עטיה |

חדשות לבקרים אנו עדים לסיפורים מזעזעים על ניצולי שואה אשר פותחים  את ביתם ומאפשרים לנו הצצה לחיי העוני המחרידים שהם חיים ולדרך ההתמודדות שלהם עם חיים אלו. ראינו גם את ניצולת השואה שחולמת לאכול גלידה; את זו שמוותרת על תרופות חיוניות בשל מצוקה כלכלית; את אלו שהוכו על ידי בני נוער; את אלו ש"נעקצו" על ידי אנשים רמאים שניסו לקחת את כספם והיד עוד נטויה.

כשהיינו קטנים, ביום השואה תמיד אמרו לנו ש"לכל איש יש שם". השיר הידוע מדגיש בין היתר כי "לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו", אז לרגע ננסה להבין מי הם הניצולים האלה ומהי משמעות שמם. אם נתייחס לשם שהוענק לניצולים על ידי שונאיהם הנאצים נמצא מספר שחרוט על ידיהם וטלאי צהוב בצורת מגן דוד, שעליו כתוב 'יהודי' בגרמנית. כך שונאי "הניצולים" העניקו להם את שמם – על-ידי סימון יהדותם וטשטוש זהות ייחודית כמו שם או מוצא – בעזרת מספר. בנוגע לשם שנתנה להם אהבתם – ננסה לדמיין את הרגע שבו כל ניצול התבשר על סופה של המלחמה ועבורו זהו סוף לבריחה, לרדיפה, לשנאה ולפחד. תחושת חופש – אולי. תחושת רווחה – כנראה שלא!

נכון לשנת 2014 חיים בישראל קרוב ל-193,000 ניצולי שואה. מצבם רעוע וכתוצאה מבעיות בריאותיות, כלכליות ובעיות נוספות למעלה מ-1000 ניצולים נפטרים מידי חודש – מספר לא יאמן וגבוה ביותר, כך עולה ממידע שמסרה "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל", 2013. ישראל של שנת 2014 אינה מאפשרת חיי רווחה למעמד הביניים, אז על אחת כמה וכמה, למעמד נמוך או מוחלש. ניצולי השואה אולי דמיינו כי מדינת ישראל תהיה הבית השפוי, הטוב והחם שהם ראויים לו, אך בפועל המצב שונה לגמרי.

נדמה כי העם כולו (למעט עבריינים הרואים בהם מטרות) מבין ותומך בכך שמגיע להם להזדקן אחרת. בעת רדיפת הנאצים הם חיו בעוני, עבדות, חרפת רעב ופחד קיומי, פה – בהיותם זקנים, חולים וחסרי ישע הם חיים בהישרדות יומיומית ואולי יותר מכל – עם הרצון להכרה בהיותם בני-אדם הראויים אולי פעם אחת בחייהם לחיי רווחה בסיסיים, הגנה על בריאותם, קורת גג ומזון.

רבות נאמר על תפקידה הכושל של ממשלת ישראל לדורותיה בניסיון לשפר את תנאי חייהם אך מעט מאוד נעשה בפועל. מי מאתנו באמת יודע היכן כספי השילומים שממשלת גרמניה העבירה ועודנה מעבירה למען הניצולים? מי מאתנו באמת חשב איזו תחושה זן להיות ניצול דרגה ד' שעל פי דרגות הסכם השילומים הוא אינו ביקר במחנה השמדה ולכן לא מגיעה לו קצבה "מלאה", על אף שחווה דחייה, רדיפה, השפלה, בידוד, הרג של בני משפחתו ותחושת חוסר אונים מתמשכת.

אז מי הם ניצולי השואה בישראל של שנת 2014 – שני שלישים מן הניצולים הם נשים (על פי "הקרן לרווחה לנפגעי השואה", 2013), זקנים, חולים, עניים וחיים במחסור עצום. מחסור בתרופות, באוכל, ביחס אנושי, בתקווה ובעיקר בכבוד. מדינת ישראל מאדירה, מכבדת ומפארת את הגנרלים והלוחמים שחירפו את נפשם במלחמות ישראל, ובצדק, אך מתי ישראל תדע לכבד את גיבורי מלחמת העולם השנייה?! לצערי, כנראה לכבוד הם יזכו רק לאחר מותם – כי אנו בני האדם מצטיינים בהענקת כבוד למת – אולי משום שרק כאשר מישהו מת חשים בחסרונו או גרוע מכך – רק כאשר מישהו מת כבר אין צורך לחשוב איך אפשר לעזור לו .