הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

20 יולי, 2014 פורסם ב במה חופשית
אין תגובות

דור עם בעיות פסיכולוגיות

מאת: שירי מנשה |

אחרי יומיים בתור צפונית בגן ילדים בשדרות – חשבתי על דבר או שניים.

גדל כאן דור עם בעיות פסיכולוגיות. קייטנה בצל טילים בגן ילדים בשדרות. חופש מלחמה. מלחמת חופש. ילדים שמפחדים לעזוב ידיים.

כשאמא מביאה את לידור לגן היא בוכה, שלא תלך, שלא תשאיר אותה לבד. לפחות תשאירי לי את היד, אמא, היא רוצה לומר, שיהיה לה במה להיאחז. אבל אמא הולכת, אמא חייבת ללכת, ולידור עומדת באותה המרצפת כבר חצי שעה ובוכה.

דמעות זולגות על הלחיים של לידור, דמעות שקופות, שלא אומרות דבר.

כל הילדים יושבים במעגל. כל הילדים מביטים בלידור. "לידור, בואי", אומר אחד. לידור לא עונה. "לידור, תצטרפי למעגל", אומרת הגננת, עייפה מדמעות, עייפה לדמעות, ולא קמה ממקומה. אני ניגשת אליה. כשעומדים קרוב אפשר לשמוע אותה לוחשת לאמא.

בקצה המעגל לידור יושבת על ברכיי. היא הפסיקה ללחוש לאמא אבל אוחזת את ידי בחזקה. אחרי מספר דקות היא מחייכת, אחרי פעולה קטנה שלמדתי מזמן ושמה הסחת דעת.

במהלך היום היא הולכת אחריי לכל מקום. "תשבי איתי", "תשחקי איתי", "תבואי איתי לשתות מים". כשילדה אחרת תופסת את תשומת לבי היא מוצאת טריק שיגרום לי לשוב ולבנות איתה גינת פרחים מלגו. כשאני קמה היא קמה יחד איתי. כשאני מסתובבת היא מסתובבת יחד איתי. אם הייתי קופצת מהגג.

*

גדל כאן דור עם בעיות פסיכולוגיות. ילדוּת היא ריצה לממ"ד. ילדוּת היא לא אבחנה בין וניל לשוקולד, אלא בין טובים לרעים על בסיס יומיומי.

מהקצה השני של הגן הגיע ליאור. "תקריאי לי סיפור", ביקש, והניח בין ידיי את 'נרקיס מלך הביצה'. אני נמצאת כאן רק חמש דקות, והוא כבר החליט שלקרוא סיפורים אני יודעת.

ליאור הצמיד כיסא קטן לכיסאי, התיישב והקשיב. אחרי שלושה עמודים הביא סיפור אחר. עד הסוף האזין ל'סבא בישל מרק' בקולי, ושאל שאלות, וסיפר על האיורים וצחק. כששאלתי אותו אם גם סבא שלו מכין מרק הוא אמר שסבתא, ושהוא אוהב את המרק של סבתא.

היה לי ברור שאת הסיפור הזה הוא כבר שמע מספר פעמים בחייו הקטנים, אך כשנכנס ילד חדש לבית של סבא ליאור שאל "מי עוד בא?", עושה עצמו מופתע בשבילי.

כל הילדים אספו את הצעצועים והתכוננו לשבת במעגל. "תשבי לידי", ליאור ביקש. התמוגגתי. אני כנראה בסדר. הוא רץ למעגל, התיישב על כיסא קטנטן והניח שתי ידיים על הכיסא שלידו. שמר לי מקום. מזווית העין ראיתי ילדים שרצו לשבת בכיסא השמור. הוא לא הסכים. כשהגעתי הוא חייך.

בסוף היום חשבתי – מהקצה השני של הגן ליאור החליט שאני שייכת לקבוצת הטובים.

**

גדל כאן דור עם בעיות פסיכולוגיות. אזעקה היא הרגל. הרגל הוא אזעקה. ילדים משוועים לדבר על מה שלמבוגרים נמאס לשמוע.

גן ילדים הרמוני. ילדים משחקים בבובות. ילדים בונים מגדל מקוביות. אזעקה נפלטת מהמשדר, צועקת 'צבע אדום', שעון דמיוני סופר לאחור וכולם רצים במהירות לחדר המוגן, הגננת מרימה ילדה. נפלה לה הנעל והיא בוכה. היא אומרת שבגלל שנפלה לה הנעל אבל אני לא מאמינה. בעוד עשר שנים יהיו כאן אלופי העולם בריצה למרחקים קצרים. זו לא תהיה גאווה לאומית.

בחדר המוגן הגננת שרה שיר. 'אני בסדר, אתה בסדר' הן מילותיו היחידות, ובאמרה אותן מצרפת תנועות – יד ימין על כתף שמאל, יד שמאל על כתף ימין, יד ימין על ברך ימין, יד שמאל על ברך שמאל. הילדים אחריה. "זה מרגיע", היא אומרת לי, מספרת על מחקר פסיכולוגי.

בסיום, אני מבחינה בילדה אחת שקפאה בתנועה – יד ימין על כתף שמאל, יד שמאל על כתף ימין. חיבוק.

כשחולפת הסכנה יוצאים בחזרה אל הגן. "רצתי מהר!" דניאל אומר, והגננת מתעלמת. "רצתי מהר!" הוא אומר שוב. אני שואלת אותו אם הוא נבהל. "כן", הוא אומר, פשוט כל כך, ומתחיל לספר שגם בבית רצים, ושהוא כבר יודע, ומספר ומספר ומספר. "נבהלת אבל התגברת, נכון?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן בראשו.

"גם אני נבהלתי", שירה אומרת. שומעת אותנו מדברים על האזעקה ומצטרפת מיד. אחר כך אומרת שגם היא התגברה. רק פתחתי להם צוהר והם פתחו את לבם, במן צורך אנושי לשחרר, לספר. לדבר.

ילדים צמאים לדבר על מציאות שמבוגרים שותקים. ההדחקה היא שלימדה אותנו לשתוק, ולפעמים העייפות, והשגרה. גם עבור הילדים האלו זו שגרה, והרי הם נולדו אליה וגדלים בצילה, אבל דבר לא יהפוך אותה לנורמטיבית עבורם. בצירוף מוזר זו מעין שגרה שונה, וכל אזעקה מפחידה בדיוק כקודמתה.

שלא כמבוגרים, ילדים לא יודעים להדחיק באופן מודע, ילדים לא עייפים מהמציאות באופן מודע, ולכן הם מנסים לדבר, ובשל הפער הזה, מבוגרים משתיקים בהלה של ילדים שיכולה להיפתר במילים.

***

גדל כאן דור עם בעיות פסיכולוגיות. סימבוליקה לובשת צורה של צבע. צבעים הם ילדוּת, אבל יש צבע אחד שלא משתמשים בו.

מציירים. מסביב לכל שולחן חמישה ילדים וילדות. מציירים. מציירות.

במרכז השולחן צבעים מסודרים בקופסה, דבק נוזלי, צורות גזורות להדבקה. לכל ילד וילדה דף, שעליו מצוייר עפיפון. צובעים עפיפון בקייטנת גן שאסור לצאת את דלתו. אין משחקים בחצר. חופש גדול בין ארבעה קירות וממ"ד. צובעים עפיפון שיש לו גבולות ושוליים והוא לא עף בשמיים. סימבוליקה מספר אחת – עפיפון.

כולם צובעים. שירה מורחת דבק. "מי אמר לך למרוח דבק?" שואלת הגננת ילדה בשולחן אחר, "עכשיו צובעים." שירה מביטה בי. אני מביטה בשירה. באצבע על הפה מסמנת לה לא לגלות שגם היא כבר מרחה. הסכם קטן בינינו. דבק לבן על דף לבן לא רואים. סימבוליקה מספר שתיים – קונפורמיות. ללכת עם העדר מגיל ארבע.

ידיים קטנות מושטות אל עבר קופסת הצבעים. העפיפונים הלבנים מקבלים חיוּת, מקבלים זהות, צביעה בין הקווים היא סימבוליקה מספר שתיים. לפני עשר דקות נשמעה אזעקה. שירה שואלת מה קורה אם מערבבים צבע אדום וצבע ירוק. אני אומרת לה לנסות ולראות. היא מנסה. "יצא לי שחור", היא אומרת, למרות שזה לא מדוייק, ומעדיפה אותו. העפיפון של שירה רבע שחור, רבע ירוק, רבע כתום ורבע כחול. אני מביטה בעפיפונים האחרים. אף ילד לא בחר צבע אדום. סימבוליקה מספר שלוש – סימבוליקה של צבע אדום.

****

גדל כאן דור עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים מדברים על כמה שילדי הדרום מורגלים למצב – שומעים "צבע אדום", והופ! לממ"ד. אחרי יומיים בודדים בשדרות ראיתי את פניהם של ה"מורגלים" האלה – ילדים מפוחדים. ילדים רועדים מפחד. ילדים בוכים. ילדים נצמדים, לא עוזבים את היד, הולכים אחרי מבוגר אחראי כמו אפרוחים אחרי אמא אווזה, משולים בתת מודע, נאחזים ביציבות שקיימת בחדר. ילדים בוחנים מי טוב ומי רע, כי ילדים גדלים בתוך מציאות שיש בה רעים מובהקים. כשהם מזהים טוב, הם לא עוזבים אותו, מבקשים לשבת לידו במעגל, ואם אין מקום לידו אז עליו. אחר כך מבקשים חיבוק. אפילו שהכירו אותו רק היום בבוקר. במציאות הטרודה של הדרום ילדים צריכים תשומת לב מסוג אחר.

ילדים בונים חרבות מלגו, אבל אומרים שהם לא נלחמים באף אחד כי זה סתם משחק. דווקא חרבות – או רק משחק? ילדים יודעים מה מתרחש סביב, יודעים שנסגרה הרכבת, יודעים לבנות אוטובוס גדול גדול גדול, עם חלק אחד כחול כדי שיהיה ישראלי; יודעים לעזוב הכל ולרוץ ב-15 שניות כדי להישאר בחיים. אבל הם רק ילדים, ואחר כך נאלצים לשבת ולצייר, ולא להדביק, ולא לדבר, ואחר כך יתפלאו למה אין ציורים שצבועים באדום אצל ילדי שנות האלפיים. זו התניה של בהלה.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>