הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

17 מאי, 2014 פורסם ב זמנים משלנו
אין תגובות

ל"ג בעומר – סיפור המשיחיות היהודית

מאת: ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.o.il, 17 במאי 2014

משה שנר

משה שנר

הזמן, כפי שכבר אמרנו, הוא קטגוריה מרכזית של התודעה האנושית. רק האדם עוסק בעיצוב הזמן ונותן בו משמעויות. עיצובי זמן אינם רק עניין לגננות ובתי ספר יסודיים – בעיצובי הזמן שלנו אנו יוצרים את העולם בו אנו חיים. הטבע כמובן קיים טרום האדם ויתקיים לאחר הכחדת האדם. כדבר קהלת מה שהיה הוא שיהיה. אולם, עולם התרבות האנושית מתקיים על בסיס תודעה של זמן. לא בכדי נפתח המקרא העברי בעיצובי זמן: יום ראשון, יום שני, שבת ועמה השבוע כמסגרת זמן וירטואלית ואחר כך שנים, דורות, יובלות ושמיטות, חגים ומועדים. עיסוק במטעני הערך של הזמנים שלנו הוא לכן ניסיון להבין את התרבות בתוכה אנו חיים וממנה אנו נוטלים את זהותנו.

דברים אלו נכתבים ערב מועד עברי לא "מבושל" עד הסוף – הסיפור שבו, פולחניו ומנהגיו – אינם ברורים. זהו ל"ג בעומר. חצי חג זה הוא בעצם המועד האחרון שיצרה היהדות הרבנית עם כניסתה לתקופת הגלות. מאז חורבן ירושלים ועד לתקומת ישראל החדשה לא ניתוסף ללוח הזמנים היהודי אפילו מועד אחד. ההיסטוריה נהייתה לשקופה, למרות שהיא לחלוטין לא הייתה נטולת דרמות גדולות (חורבן יהדות ספרד ופורטוגל, לדוגמה). ומה יש במועד מבולבל זה: אזכור של שלוש דמויות ומערכת יחסים לא ברורה ביניהם: רבי עקיבא, בר-כוכבא שנהיה לבר-כוזיבא (בן הכזב) ורבי שמעון בר יוחאי שסביב דמותו מתרחשת כל ל"ג בעומר ההילולה ההמונית במירון.

רבי עקיבא הוא גדול חכמי המשנה – הדמות המרכזית, היוצרת והמשפיעה ביותר ביהדות יבנה שבה התמסדה היהדות כיהדות תורנית נטולת ירושלים ומקדש אלוהים. רבי עקיבא הוא הגדול בתורה שלו מיוחסת האמירה החשובה ואהבת לרעך כמוך. אולם לרבי עקיבא גם צד אפל, שנוטים להשכיחו. רבי עקיבא הוא החתן הצעיר שלמחרת כלולותיו נטש את ביתו לעשרים וארבע שנים למען לימוד נזירי בישיבה רחוקה. הוא המורה שלפי המסורת התלמודית נשא על כפיו את בר-כוכבא כמלך משיח וליבה את רוח המרד, מרד בר-כוכבא (135-132 לספה"נ), שהיה לאסון לאומי נורא. והוא המורה שכל תלמידיו – עשרים וארבעה אלף כמסופר – נספו באחת בין פסח לשבועות. מסורת עקיבא מעלה כמה סברות לסיבת "המוות הרע" (כך בטקסט). יש רגלים לסברה שמות כל תלמידיו קשור במרד שליבה ובחורבן של הישוב היהודי ביהודה שבה בעקבותיו. הנחלים משכו דם עד ליפו – כך מסופר. הוא הגיע עד לצווארם של הסוסים. רבי עקיבא הוא גם הדמות המובילה במסורת קידוש השם היהודית שהעלתה על נס את המוות היהודי הקדוש. בשם מסורת זו הלכו במשך הדורות אלפי יהודים אל מותם כדי לשמור עד תום על אמונתם. ובשם מסורת עקיבא הלכו "בני עקיבא" של ימינו. הם חשבו שרק את דגל התצורה הם נושאים אולם מהר התברר שהם נושאים גם את דגל הקנאות הלאומית האקטיבית שהתעוררה בין תלמידי הרב קוק, שהביאה להקמת ישיבת הרב בהנהגתו של הרצי"ה קוק, שהתגלמה במעשי גוש אמונים, מחתרת יהודית אלימה ונפשעת ועד לגילויי תג מחיר של ימנו. מי שמשחק במורשתו של רבי עקיבא מוצא עצמו גם ממית עצמו בבית המדרש ולעתים גם ממית אחרים על גבעות ארץ ישראל. צדה האפל של הדמות לא ניתן להפרדה מצידה המואר.

בר כוכבא הוא הרקולס של הסיפורת היהודית: על-אדם שלפי הסיפור בחן את המצטרפים לחילותיו בכך שרתו לעצמם אצבע. כשקמה המחאה דרש מבחן חלופי: עקירת עץ ארז. הוא האדם שהדף ברגליו, כדברי המדרש, אבני בליסטראות והרג בהם את אויביו. כשמת, לא מיתת חייל מת – כי ככזה הוא היה בלתי מנוצח – אלא נמצא שנחש כרוך היה על איבר מינו. היה זה מוות מיתולוגי מיד שמים. בר-כוכבא הוא דמות היסטורית שהארכיאולוגיה מאששת את קיומו, אולם הוא גם דמות בפנתיאון היהודי, דמות שנויה במחלוקת. רבי עקיבא ראה בו את המשיח ואילו אחרים ראו בו כזבן ומי שהמית אסון נורא על ישראל. המשיחיות היא משחק מסוכן, משחק באש תרתי משמע. לאחר האסון הזהירו מנהיגי הציבור בכל חומרת הדין את בני קהילתם לרחק כמו מאש מכל שמץ של משיחיות פעילה. אולם התקווה המשיחית הייתה עוממת בלבבות תמיד והיא התפרצה מעת לעת. הלהט מאחורי השבתאות של המאה השבע עשרה הוא אותו להט משיחי. בר כוכבא זכה לריהביליטציה בראשית התנועה הציונית שחיפשה שוב אקטיביות לאומית. ארגון השמירה הראשון קרוי היה על שמו. כל ילד בישראל למד לשיר את "הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור".

והשלישי בחבורה, רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) שהילולת הענק במירון כרוכה בדמותו, הנו תלמיד מובהק של עקיבא והוא קרוב יותר לצדו האפל מאשר לצדו התורני המואר. עליו מסופר בתלמוד הבבלי (מסכת שבת) שגינה את כל מעשי הפיתוח של השלטון הרומאי ועקב כך נחבא במערה שתים עשרה שנים עם בנו. גם הם נהיו לנזירי התורה. כשיצאו מהמערה  - מספר התלמוד – ראו אנשים חורשים וזורעים. "כך!, עוזבים ענייני עולם ועוסקים בענייני שעה" – זעם רשב"י על שהם עוסקים בהבלי העולם הזה, בפרנסה, ולא בתלמוד תורה. כל מקום שנתן בו עיניו, כך כתוב, נשרף. דורות אחר כך הלכה והתגבשה דמותו של רשב"י כדמות מיסטית, שמכחישה את ענייני העולם הזה, ולגיבורו המיתולוגי של הספר היותר חשוב שנכתב לעם היהודי במאה השלוש עשרה, ספר הזוהר. אבל מה להבלי ההיסטוריונים כאן – לפי אמונתם של הרוקדים במירון, מוכרי הקמאות, מחוללי הניסים – זהו ספר קדוש שראשיתו בימיו של רשב"י וחבורתו. מה לנו ולמחקר ההיסטורי, מה לנו ולמדע, מה לנו ולהשכלה ולשיח התבונה הרציונאלי – רוחו של רשב"י היא שתביא לנו את הרפואה השלמה, הפרנסה הטובה, השלום המדיני והביטחון הצבאי.

שלוש הדמויות הללו מהוות פנתיאון צבעוני מעניין וראוי ללימוד. אולם שלושתם, דווקא במרכזיותם בתודעה היהודית המסורתית, מהווים בעיה לחברה הישראלית השואפת לקדמה, לדמוקרטיה, להצטרפות למשפחת העמים, ליציאה מהמערה, לחיים טובים ולא למוות קדוש ("שוב לא נלך כצאן לטבח"). בין האתוס הציוני ובין הדמויות הללו, המגולמות במסורת ל"ג בעומר, מתקיים עימות רבתי. הדרמות הישראליות מספרות אותו שוב ושוב. ספק עם כליה של חברה דמוקרטית צעירה יכולים להכיל את מורשת רבי עקיבא, בר כוכבא ורשב"י בלא שיישברו. חגים לא נוטים כה מהר להיעלם, וכך גם לא המסורות התלויות בהם, אולם אולי הילדים הם שפותחים לנו פתח להיבט שפוי ונוח של החג. מה להם ולדמויות המאיימות הללו. הם רוצים מדורה, לשרוף זה את זה, לצלות תפוחי אדמה, להתבונן באש המרצדת לשמים. כה פגאני וכה נחמד. בהצלחה ילדים.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>