הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

21 מאי, 2014 פורסם ב קולטורה, קולנוע וטלוויזיה
אין תגובות

תעודה בחמישה ימים

IMG_2383_800x431

מאת: שירי מנשה |

תחרות ה"דוקו-צ'אלנג'" התגלתה אליי באימייל לפני שבועיים. חשבתי לעצמי שיש לי מזל לקבל מיילים מעניינים כאלה ושאני חייבת ללכת לשם. אז הלכתי

יצאתי בדיוק כשהתחילו הפקקים. מעשה נבון מצידי. הגעתי באיחור של שעה – תשע בלילה. נמל תל אביב. ירח מלא בשמיים שחורים. אווירה מדויקת לצפייה בסרטים ברחוב.

כאופייני לכל מקום בתל אביב בערך, גם בתי הקפה והמסעדות בנמל היו שוקקות אנשים. לעומת זאת, החלק הצפוני שלו, החלק התרבותי שבו הוקרנו סרטים דוקומנטריים על מסך ענק, שקק פחות. לא שלא היו שם הרבה אנשים, היו, אבל פחות. מה גם שרבים מהם היו יוצרי ויוצרות הסרטים, הגיבורים והגיבורות ומשפחותיהם, צוות ההפקה וכיו"ב – מה שמצמצם את כמות אלו שהגיעו מרצונם ומתרבותם החופשיים.

זו עובדה עצובה, שעולה אצלי רק עכשיו, בדיעבד. באותו לילה דווקא הייתי שמחה – שהגעתי: א. לבד. ב. בכוחות עצמי. ג. פשוט שהגעתי. איזה מזל שלקחתי את עצמי בידיים ואמרתי "אם החברים של מוחמד לא רוצים לבוא איתו אל ההר, מוחמד יבוא אל ההר לבדו."

זו השנה הראשונה שבה ניתן לומר שלקחתי חלק (אמנם פאסיבי, אבל עדיין חלק) ב"דוקאביב", פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים. ביום חמישי, 15.05.2014, שודרו תוצרי התחרות "דוקו-צ'אלנג'", שמשלבת בין יוצרים שלא מכירים האחד את השני, מגרילה עבורם נושא לסרט, ועליהם ללדת אותו תוך חמישה ימים. בלי אפידורל. לשם השוואה – עם הרבה מאוד זריקות אפידורל שמגיעות בצורה אנושית אני עובדת על הסרט שלי כבר קרוב לחצי שנה, ולכן עניין אותי מאוד לאן אנשים מסוגלים להגיע בזמן כל כך קצר.

התיישבתי לי בכיסא אדום בשורות האחרונות. בדיוק נגמר סרט והתחיל אחר. בכל פעם שהגיעו הכתוביות נשמעו מחיאות כפיים, בעיקר מהמעורבים בו, מה שהזכיר לי את "בום בפריים" של 2013, פסטיבל הסרטים של החוג לתקשורת, שהיה גם הוא קטן, אינטימי ואישי, ועם זאת מכובד מאוד.

צפיתי בשישה סרטים קצרים, בני 4-7 דקות, שעסקו באנשים שקופים. למרבה הפתעתי, רובם הצליחו למצות את הנושא. שמתי לב לכמה טריקים קולנועיים שהקלו על כל העסק, כמו שימוש רב ב-Voice Over, צילומים שעליהם מושתל סאונד שבו הגיבור מספר את סיפורו. הרעיונות כאן הם לחסוך "פיקשושים" מיותרים של סאונד ולהגיע ללב התוכן, למעין סיפור רציף וברור.

הפייבוריט שלי הגיע די בהתחלה. קוראים לו "תחנת החלומות" והוא מציג ילד זר בן 7 בתוך תרבות ישראלית-תל-אביבית שחולם בהקיץ את חייו. במהלכו הוא מתוודה ברגישות יוצאת דופן על הבריחה שלו מהפחד – הוא "שם ידיים על העיניים עיניים", וכשהוא פוקח אותן הכל עובר והפחד נעלם. אם תראו אותו ברשת – תזכרו שהמלצתי לכם לא לדלג עליו.

"תחנת החלומות" זכה במקום השלישי ב"דוקו-צ'אלנג'". יצר אותו רודריגו גונזלס. כן, כן, אתם מכירים אותו. הוא עלה לבמה לקבל את הפרס יד ביד עם גיבור הסרט, הילד הזר החמוד, ששכח לרדת והמשיך לעמוד בשורת השופטים בזמן שהיוצר כבר ירד במדרגות. המשפחה שלו שישבה לידי לא הפסיקה לצחוק. את המקום השני קטפה לוצה שרש עם סרטה "החברים הערומים שלי", שמדבר על זוג שהחליט לדבוק בתרבות הנודיסטית; ובמקום הראשון – תופים ומצילתיים – אבי הלר עם "חוזר לטבע", שמציג חייל לשעבר עם הלם קרב שספק נרפא ממנו וספק עדיין חי בו, ושמקדיש את זמנו למי שבדומה לו שרדו את העבר – ניצולי שואה.

את פרס העריכה קיבל שחם רמח על סרטו "גרמני על האש", ואת פרס הצילום – רן מנדלסון על "אני כאן".

יש לי שתי מסקנות חשובות מכל היום. 1. אם אתם/ן מאוד רוצים/ות משהו – לכו על זה, רוצו על זה, רק תשתדלו לא לנסוע בקו שטוען שהוא ישיר אבל נכנס ליקנעם ונתקע בכל הפקקים בדרך. 2. עם קצת טכניקה והרבה מאוד אהבה לתחום – אפשר ללדת סרטים בחמישה ימים! חבריי התקשורתיים, המסקנה הזאת מוקדשת לכם.

כל הסרטים יעלו בקרוב לאתר "מאקו" ולהצבעת חביב הקהל. תצביעו ל"תחנת החלומות"! נתראה בשנה הבאה.

שחם רמח, "עריכה דינאמית והומוריטית

שחם רמח, "עריכה דינאמית והומוריטית

 רן מנדלסון, הזוכה בפרס הצילום

רן מנדלסון, הזוכה בפרס הצילום

רודריגו גונזלס, "תחנת החלומות", מקום שלישי

רודריגו גונזלס, "תחנת החלומות", מקום שלישי

לוצה שרש, "החברים הערומים שלי", מקום שני

לוצה שרש, "החברים הערומים שלי", מקום שני

ובמקום הראשון...

ובמקום הראשון…

אבי הלר, "חוזר לטבע", מקום ראשון

אבי הלר, "חוזר לטבע", מקום ראשון

 

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>