אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 היצירה הבאה היא היצירה הזוכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה של החוג לספרות שעסקה השנה בנושא "יחסים"

מאת: סופיה קליוקין |

סופיה קליוקין

בשעות הבוקר אמא שלי הביאה אותה משדה התעופה. כשנכנסה קיבלו את פניה הקירות המתקלפים, רהיטים דהוים מאור של שמש. 'חפץ' של חנוך לוין נח פתוח, הפוך על בטנו, היא לא יכלה לקרוא את הכתוב אבל דבר אחד היא היתה בטוחה בו והצהירה בקול רם – זה כתוב מהצד הלא נכון. בסלון הסתובבו שני חתולים אפורים ומאחורי הוילון הצהוב צמח עשב לימון גבוה. היא התישבה לצידי, עיניה היו כחולות ומלאות אור רך. שלום. היא אמרה. שלום. אני חייכתי. עברו 24 שנה, בעצם כל חיי לא התראינו- עד עכשיו לא היתה לי סבתא ופתאום היא נחתה בסלון.

את יחפה, לא יהיו לך ילדים בקצב הזה, היא אמרה, מנידה את ראשה לכיוון הרגלים הישראליות שלי  שנולדו אומנם ברוסיה, אבל כאן למדו ללכת יחפות. יהיה בסדר סבתא. החסידה תביא כבר משהו, אמרתי – שומרת את זכות השתיקה בעניני ילדים, שתכף יביאו איתם גם את הנישואים, הנדוניה ועוד. היא שתקה, לאחר רגע הוציאה מהתיק 100 דולר והושיטה אותם לכיווני. הנה לך- לא ידעתי מה לקנות, תקני לך משהו בשמי. מתנה מסבתא. חייכתי, מנסה ליצור חיבוק, קצר.

בגן הציבורי, בארץ לא מובטחת, היא שאלה לגבי השמות של הצמחים מסביב, שימושיהם ותקופות הפריחה. גייסתי את כל רסיסי הרוסית שלי. סבתא, זאת רקפת. לא אוכלים אותה? לא סבתא – סתם פרח יפה. במקום שממנו היא באה כל דבר שצומח מהקרקע יש בו תועלת. אם אין זה ניתן לאכילה, הרי שאין כל סיבה לנקש עשבים סביבו או להשקותו במים.

צעדיה הכבדים פנו אל המרפסת שבה עמדו בכבדות כדי חרס. ידיה נגעו באדמה – אדמה של עברית וחומוס, של צבא ושל ים. ואז נשמע קולה, כמו ממרחק של אלפי קילומטרים, מבעבע לתוך הסלון. האדמה יבשה כאן סוניה, בואי, תעזרי לי להשקות את הפרחים. מתוך כבוד לאדמה או מתוך כבוד אליה אני קמה, יודעת ששום דבר כבר לא יצמח מהגבעולים היבשים. אני משקה את האדמה הזאת והיא מתבוננת בשמים. עיניה כחולות – את העיניים לא הורישה לאף אחד. הורישה לי חלק מעקשנות שלה, את השיער החום ואת האהבה לאדמה.

לקראת ערב, קרני השמש נשברות בזגוגית והופכות לארנבי אור על הקיר. אני מתישבת אל מכונת התפירה, לסיים לתפור ציפיות דקורטיביות. רעש המכונה ממלא את הסלון, נהדף בקירות הריקים וחוזר אל מרכז החדר. מרוקן את ראשי מכל מחשבה – רק תיקתוקים של מכונת תפירה, רק בד כחול שרץ מתחת לרגלית המתכת.

אני צריכה כרית למחטים. היא מצהירה. קולה גורם לי לעצור מעיסוקי. סבתא? מה זה כרית מחטים. אחרי עשר דקות של עבודה שקטה היא מקבלת את מבוקשה – כרית מחטים אדומה וגדולה. דמעה מתגלגלת על הלחי שלה כשהיא נוגעת בידיה במעשה ידי. מלחשת תודות ומחבקת.

זה רק לשבועיים. היא לוחשת לי, רגע לפני שמכבים את האור. אחרי שבועיים היא מבקשת שאתחתן ואבוא לעזור לה לשתול תפוחי אדמה, לא בהכרח בסדר הזה. כשהיא נרדמת ידיה פתוחות על הסדין, אני בוחנת את הקווים על פניה. האם הקמטים שלה הם מתנות מהאדמה ומהשמש הקרה של שם?

כשהיא עוזבת אני מחבקת אותה חזק, היא אומרת שתחזור לישראל כשאתחתן. אני שותקת כדי לא להרוס לה את התוכניות. אני מעיפה מבט אחרון לבדוק שלא שכחנו שום דבר לפני היציאה לשדה התעופה. כולם כבר בחוץ. הטלויזיה שאיש לא הדליק מעולם מדברת עכשיו ברוסית צעקנית, מפרסמת משקאות ונקניקים, 'חפץ' עדיין נח הפוך על השולחן מול הטלויזיה.