אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

היצירה הבאה היא היצירה הזוכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה של החוג לספרות שעסקה השנה בנושא "יחסים"

מאת: איתן פרבר |

איתן פרבר

שרוע על החול, שקוע בתבנית הגוף ללא תזוזה. כבר הבנתי שחזרתי משנת תעתוע קלה של חודש יולי, אולי אוגוסט, השמש וגלי החום מתרחקים לעבר מחר ועכשיו נסבל. דרך החולצה שעל הפנים עובר אור צהוב חמים, מפזר ספק לגבי הזמן שחלף. כמו תמונה מתוך סרט מבזיק בי ניצול מספינה טרופה: מתעורר לבד, זרוק על החוף וגלים מלחכים אותו אל תוך עולם אחר. משפשף את העיניים אני מתיישב בלֵאוּת, דג נגיעות של חלומות נמוגים – בוהה אל הים.

 מוקדם בבוקר, עוד בדרך לעבודה, האוויר התחיל לבעבע. בבקרים כאלו אני מתייאש או לפחות כמעט. כל היום החום הלך ופשט בי, מאדים את הפנים ומבריק את העיניים. הגוף התחמם. שטפתי פנים במים קרים מתי שאפשר, זה מרגיע אותי קצת. דמיינתי את רגע הכניסה אל המים, את התצצסס של מפגש הטמפרטורות. ידעתי שבסוף יום כזה, כשכאב עמום פועם במעמקי הגולגולת, כנראה ששוב אמצא את עצמי נמשך אל הים, משבש תכניות הגיוניות שצריך להספיק. נמשך אל הכחול הגדול והעמוק, הקריר. על אף החום, הרעב יעצור אותי בפרדיס לפלאפל פשוט וטעים אצל השייח. אשב בכסא פלסטיק על שפת האספלט, אצפה מערבה דרך גלי החום ואתהה למה פרדיס לא על הים.

 בצהרי היום בעבודה מספיק להיות בחוץ, נייח, ורק לנשום, כדי שטיפות הזיעה יבצבצו מהעור. אני מתרוצץ, עוצר ולוגם שוב מבקבוק המים הקרים המתרוקן, ממלא וסופר עוד שני ליטרים שעברו בי. הזיעה מחליקה לאט על הגב ונספגת בתחתונים, מרטיבה את אזור חגורת המכנסיים. הכובע נרטב מהמצח, העיניים נצרבות ממליחות הזיעה, אני מרים את החולצה ושוב מנגב את הפנים. מדמיין איך כשאגיע לים אתפשט, אחלוץ נעליים כבדות ואצעד אל המים בנחישות של צבון-ים שרק בקע, מכושף מהים המושך אותו אל מעמקיו החשוכים. אחר כך, בתחתונים, עם חולצה על הפנים, אתחפר בחול, אתאים את השקעים לבליטות הגוף, כרית-חול קטנה לראש ובטח אירדם.

באחר הצהריים הזה של יולי, או אוגוסט, רוח ימית נעימה נושבת ואני לבדי בכל החוף. מפליג בים הגעגוע אני נזכר איך פעם, מזמן, היינו ישנים בים של טנטורה, כל המשפחה יחד. בעודי מתעורר ובוהה, שתי דמויות מתקרבות אל החוף מן היבשה. מתהלכות מתנדנדות במקצב ייחודי. כמעין גוף חולודינאמי העשוי שניים הם מתקדמים בתיאום, יודעים לאן הם הולכים, נחושים בעדינות להגיע. מפויסים עם החול המשקיע, המאט, אחזו ידיים ודיברו. האשה נעזרה במקל הליכה מעץ מכופף בקצה בצבע חום, נועצת אותו בחול, משיגה אותו בצעד ושולחת אותו שוב לפניה, לעוד צעד. גופם כבד ולא מאתמול כאן, אך נע בנועם ובמתינות.

כבר התרוממתי מהחול והוא דבוק לפני ופזור בשערי ונושר מעט מהגוף שעדיין מצופה גרגירים קטנטנים. נכנס לעוד טבילה לפני שאלך. ובמים – הקלה. תנועתם רכה על גופי העירום, אני צולל ארוכות בעיניים פקוחות ומתעורר. עולה כמו צב-ים לקחת שאיפה של חיים ושוב צולל, ממלא את הפה במים המלוחים ומתנועע ומפרפר פרפורים משונים ומשתהה ללא אויר. אבל לצוף אני לא יודע בים התיכון, גם בים שקט ללא גל כמו הפעם. תכף שוקעות הרגליים ומים מכסים את העיניים והאף.

אני עוצר. נעמד ולא זז. השמש מתקרבת לים ואפילו האור נרגע. והנה לא רחוק ממני, מרחק שמיעת מלים בשלמותן, כמעט, הזוג. הוא עומד מאחוריה, כרסו בולטת כמו אי קטן על המים ומבטו נח עליה. היא שוכבת על המים ללא מאמץ כמו לווייתן קטן על גבו, והוא מחזיק אותה. ואולי לא אוחז בה כלל, רק נשאר קרוב להשגיח שלא תיסחף או ייסחף הוא עצמו בלעדיה, וידיו רק נוגעות בה קלות. שוב אינני זוכר על מה בדיוק דיברו. זוכר שדיבר חזק ושהיו אלה דברים של חולין. משהו על ילדיו ועל טיול שהיה בו, ושבדרך חזרה יעצרו בפרדיס ויקנו דג לארוחת ערב והוא יכין לה אותו חריף.

ידי האשה פשוטות לצדדים. היא שוכבת על המים רפויה, מניחה לראש לשקוע לאחור עד שאוזניה טובלות במים, וקולו עובר בה כמו גלים. אדווֹתיהם נוגעות זו בזו. ולא ידעתי אם הכירו לפני שנה או חודש או חיים שלמים. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן. במזרח, ירח מלא ורך צף ועלה וכתם חם של אדום-כתום ירד במערב. במיצר גיברלטר זרמי עומק ערבלו את הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי ואני התגעגעתי לאישה שעכשיו אולי משתכשכת אי שם בגאות או שפל רחוקים. אותם המים נוגעים בנו. שרתי לי שברי משפטים שזכרתי מ"Sea song"  של רוברט ווייאט. דגיגים חצופים נגסו בי נגיסות קטנות ומפתיעות, כל פעם במקום אחר.