אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: מורן סרוסי|

לקראת חג העצמאות השתתפה מורן סרוסי בטקס של חיילים מצטיינים של חיל השריון ושמה לב למספרם הרב של חובשי הכיפות סרוגות בין החיילים, הרבה מעבר למשקלם באוכלוסייה

לקראת יום העצמאות התקיים טקס של חיילים מצטיינים בלטרון. אני ומשפחתי הגענו לשם על מנת ללוות את אחי בקבלת דרגת סמל ואות הוקרה של חייל מצטיין. בין המוזמנים הרבים והחיילים הרבים ניכר חלק גדול יחסית של חיילים דתיים ומשפחות דתיות. דבר זה שימח וחימם את ליבי מאוד בשל היותי שייכת גם כן לציבור הדתי לאומי. הרגשתי סוג של גאוות יחידה, למרות חלקנו הקטן יחסית באוכלוסייה אנחנו מצליחים להגיע למקומות ולדרגים הגבוהים ביותר ומצליחים לבסס את הציבור שלנו כציבור איכותי, אמין, אכפתי ומקצועי בצורה יוצאת דופן.

קמנו מוקדם בבוקר, מרוגשים ונרגשים. עלינו למכונית והתחלנו בנסיעתנו שנמשכה כשעה עד ללטרון. נהנינו מהכיבוד, דיברנו קצת עם חיילים, הצטלמנו צילום משפחתי ונכנסנו לאולם שבו התקיים הטקס. הטקס היה חובבני מעט יש לומר, הקריין נתקע מספר לא קטן של פעמים בקריאתו, המוזיקה לפעמים נכנסה כשלא צריך והיו חיילים שפספסו את מועד עלייתם לבמה. קצת לא נעים…

מספר פעמים במהלך הטקס עלתה לשיר להקה צבאית שמורכבת משתי נשים וגבר. התחלתי לנוע בכיסאי באי נוחות. הסתכלתי סביבי- דתיים רבים, חבושי כיפה ובעלי זקני עבות- מה יעשו? האם יקומו או יישארו? הרי לפי ההלכה אסור לשמוע נשים שרות, וכל שכן בזמן ספירת העומר (על פי ההלכה מפסח עד ל"ג בעומר נוהגים מנהגי אבלות ולכן, בין היתר, אסור לשמוע שירים). חיכיתי במתח ובציפיה. הינה הבנות עולות, הינה הבן מאחוריהן, הינה המנגינה מתחילה לנגן ו…. אני מסתכלת סביבי, ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, לכיוון הדלתות. ו… אף אחד לא קם. אף אחד לא זז מכיסאו. כולם נשארו לשבת ולכבד את הלהקה.

התפעלתי מאוד והרגשתי גאווה בפעם השנייה. איזה כיף שאני חלק מציבור כל כך אכפתי, כל כך מבין, כל כך מעורב בעם שלנו ובחברה שלנו. ציבור כזה שלא מפחד למתוח את הגבולות בהלכה כדי לא לפגוע באחרים, כדי לא להעליב, כדי לכבד ולהראות, במקרה הזה, שנשים הן לא יצר הרע בהתגלמותו כפי שטוענים אולי רבנים מסוימים.

אני גאה מאוד בציבור שלי, גאה בדרך שלו לשלב בין חיי ההלכה לחיי המעשה, בין חיי התורה לבין חיי עם ישראל ותרומה לחברה, בין עיקר לטפל ובין דאגה לעצמי לדאגה לאחר.