הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

16 מרץ, 2014 פורסם ב קולטורה, רגע של היסטוריה
אין תגובות

מה לחילוני ול'שמע ישראל'? חינוך, רבותי, חינוך

 מאת: אודי מנור |

לצמד המלים המקראיות המפורסמות ביותר ביהדות, "שמע ישראל", יש, לדעתו של אודי מנור, ערך של "כוכב צפון" חינוכי. בטור שלו הוא מסביר מדוע

  באחד הפסוקים המפורסמים ביותר במקרא, מופיע צמד המילים המקראיות המפורסמות ביותר ביהדות: "שמע ישראל" (דברים, ו'). מבחינתי לציווי הזה יש ערך של 'כוכב צפון' חינוכי. מדוע? כי לפועל ש.מ.ע יש לפחות שלוש נגזרות אשר צירופן יחדיו מהווה בסיס חינוכי חזק: 'שמע', 'משמעות' ו'משמעת'. צירופן יחד יוצר למשל את הטיעון הבא: כאשר האדם שומע את שנאמר לו, הוא מבין את המשמעות. וכשהוא מבין את המשמעות, הוא מפתח בתוכו ובעצמו משמעת המובילה למעשה. להבנתי התובנה הזו רק מתגברת אם זוכרים את 'שמע ישראל' בהקשר של הביטוי המפורסם לא פחות: "נעשה לנשמע".

ביטוי זה המופיע בספר שמות (כ"ד, 7) הפך בגלל חז"ל למוסכמה שאין להרהר אחריה. "נעשה ונשמע" כלומר "לעשות" ואחר כך "לשמוע", כי אחרת אין "יהדות". ידועה ומוכרת האגדה של חז"ל שאלוהים החליט למסור את התורה בידי עם ישראל מכיוון שהוא היה היחיד שהקדים "נעשה" ל"נשמע". אלא שאגדה זו כמו אגדות רבות של חז"ל, מתעלמת מהכתוב בתורה… מי שיקרא את הפרקים הבאים לפני הקרשנדו המפורסם "נעשה ונשמע", יגלה דבר מרתק: בעוד אלוהים רוצה שהעם "ישמע" את התורה, העם עונה לאלוהים שהוא מוכן "לעשותה"! רק לאחר משא ומתן הנמשך ונמשך ונמשך, מגיעה הפשרה שמציע משה המשמש כמתווך בין העם לאלוהים: "נעשה ונשמע".

נשמע מוגזם ומעוות? אולי. זו בכל אופן תהיה עמדתו של מי שלא הקפיד לקרוא את השתלשלות העניינים מתחילתו של ספר שמות ועד ל'נעשה ונשמע' המהולל. אלא שיש עוד הוכחה חזקה מאד שאינה דורשת מאמץ כה גדול כמו עיון קפדני לאורכם של כ"ד פרקים בספר שמות. ובכן, בעוד כמעט כל יהודי לאורך כל הדורות, ואפילו בימינו, מכיר את הצירוף "נעשה ונשמע", מעטים אלו המכירים את מקבילו שבספר דברים. הביטוי המקביל שם הוא: "ושמענו ועשינו" (דברים, ה', 24). קודם 'לשמוע' במובן האמור, ורק אח"כ לעשות!

ועוד הוכחונת מרתקת בפני עצמה: ספירת הפעלים 'ש.מ.ע' ו'ע.ש.ה' בספר שמות תגלה יחס של בערך 1:2 לטובת העשייה. ספירה כזו שתתבצע לגבי ספר דברים, תגלה שהפועל 'ש.מ.ע' שכיח פי שניים בערך מבן זוגו המיתולוגי. מי שחושב שמדובר בעניין טכני איננו מבין מקרא מהו. המקרא הרי הוא לא פחות מאשר ספר החינוך הגדול של האנושות. להבנתי, בשורש החינוך המקראי עומדת צורת המחשבה הדיאלקטית ולא הדיכוטומית. במלים אחרות: כותבי המקרא רוצים שנחשוב באופן מורכב על המציאות. לא 'או-או' אלא 'גם וגם'. ומכאן שהאדם האחראי עפ"י כותבי המקרא, הוא זה אשר גם עושה וגם מחפש את משמעות המעשה, ובמקביל הוא מחפש משמעויות על מנת לעשות.

נדמה לי שבקרב מחנכים ומורי מורים, אין צורך להתאמץ יתר על המידה על מנת להראות כי הטענה על-אודות האדם האחראי מתאימה לא 'רק' לתקופות רחוקות ועלומות כמו תקופת המקרא או ימי הבית הראשון והשני, אלא היא הולמת בדיוק את מה שכולנו כמחנכים מצפים קודם כול מעצמנו, ואחר כך מהאנשים הצעירים שאנו מקווים שבזכות מעשינו המשמעותיים יגדלו להיות אזרחים אחראיים, כלומר אנשים המתבוננים במציאות, לומדים אותה באופן משמעותי וגוזרים מתוך ההבנה המשמעותית הזו משמעת פנימית המלווה אותם בעשייה משמעותית, וחוזר חלילה. האזרח האחראי אינו עושה את כל זה לבדו כמובן, שהרי אנו חיים בתקופה שבה האינדיבידואליזם מוגבל בעובדה האובייקטיבית שלפיה כולנו, ללא יוצא מהכלל, תלויים לעצם קיומנו החומרי בזולת. וכך, מה שהיה נכון לאבותינו ולאמותינו בתקופת המקרא – לחפש את הדיאלקטיקה שבין העשייה והשמיעה – נכון עוד יותר בימינו. שמעת ישראל?

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>