אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

יואב מינץ

מאת: שרה והב |

מאז מות בנו, רז ז"ל, חייל דוכיפת, בשנת 2001, בהיתקלות עם מחבלים לא הרחק מבית אל, עוסק יואב מינץ, עיתונאי ומרצה לתקשורת, לא מעט בנושא ההנצחה. בראיון לשרה והב מספר יואב איך הוא ובני משפחתו בחרו בחיים לאחר מותו של רז ואיך זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום

"אני יודע מה יש מתחת לקבר, ויותר נכון מה אין מתחת לקבר" כך אומר יואב מינץ כאשר מדבר על קברו של רז. יואב גבר בשנות השישים לחייו, עובד כמנהל חדשות ותיק ברדיו 'צפון ללא הפסקה' ומרצה לתקשורת במכללת "אורנים". ב-2 בנובמבר 2001, י"ז בחשוון תשס"ב, בעת פעילות מבצעית, נהרג בנו סמ"ר רז מינץ  בהיותו בן תשע-עשרה, שבעה חודשים ושנים-עשר ימים "אנחנו סופרים ימים כמעט כמו נרקומנים" צוחק יואב.

רז באותה פעילות שימש כמפקד ביחידת "דוכיפת". בעקבות מידע שקיבל כי הגיעה קבוצת מחבלים לאזור שבין בית אל לעופרה נאלץ לפרוס מחסום. רז נשלח לבצע מחסום פתע, מחסום ללא דוקרנים, עם חייל סדיר ועוד חייל מילואים הנוהג על הג'יפ. החייל בסדיר נשאר לעמוד מאחורי הג'יפ ליד מכשיר הקשר, חייל המילואים ישב וקרא עיתון ואילו רז עמד על הכביש בעצמו. יואב מסביר "כמפקד הוא יכל לעמוד מאחורי הג'יפ אבל לא היה לו מזל והוא עמד בעצמו". לפתע הגיע רכב פיאט אונו אדומה, שבתוכה היו ארבעה מחבלים, רז פנה אליהם כמקובל וביקש פרטים. מאחורי הנהג הורם קלצ'ניקוב במרחק של מטר לערך. באותה עת, עמד רז כשצידו כלפי הרכב, הבחור מאחור ירה שני כדורים שפגעו בתפר של האפוד. תוך עשר דקות נקבע מותו. מקרה זה היה הפעם הראשונה שבה מחבלים העזו להרוג חיילים, עד אז ירו רק באזרחים.

יואב נזכר באותו ערב מר שבו קיבל את הבשורה "זה קרה בליל שבת, בחמש וחצי – עשרים לשש נקבע מותו. אני מקבל את הבשורה ארבע שעות לאחר מכן. מצלצלים לי בפעמון, ואני רואה את האח של אם ילדיי אשר לא היה אצלי בחיים ואני תוהה מה הוא עושה כאן. ואז אני גם רואה איתו שלושה מלאכים רעים. רופא, קצין וחייל. שלא נותנים לך לנשום לרגע ואומרים "בנך רז נהרג מירי מחבלים", לפני שהם אומרים אני אומר להם "אל תגידו לי שזה רז" כאילו שיכול להיות עוד מישהו כי הוא היחידי שהיה בצבא באותה תקופה"

מה הדבר הראשון שעובר לך בראש כשמודיעים לך את הבשורה?

"הדבר הראשון זה לקלוט בשכל, באותו רגע אתה לא קולט בלב. אני שואל שאלות כמו מטומטם "בטוחים שהוא לא נפצע"? אתה נמצא במצב שאתה לא רוצה לקבל את זה. הדבר השני שעובר לי בראש, ואת זה אני לא יכול לשכוח, לרז היו סוג של פני פוקר, הוא היה יכול לדבר ומעליו סערת ברקים. הוא היה מאוד מרוצה מהשירות שלו. וכל אותה תקופה שעבר קורס מכי"ם, מסלול וכו'. באותה תקופה התחיל הירי בפסגות וכל פעם שהייתי שומע על ירי באזור, אז ככה בשיחת טלפון הייתי שואל אותו על כך, ותמיד היה אומר לי "לא, אנחנו היינו במקום הזה והירי קרה במקום אחר", כל פעם הוא היה עובד עלי ואני קניתי את זה. היה לי אולי נוח לקנות את זה. וכשבאים ואומרים לי שהבן שלי נהרג מירי מחבלים זה לא מסתדר לי – "אבל הוא אמר לי שהוא לא היה שם" ואז אתה מבין שהוא לא מספר לך כי הוא לא רוצה להדאיג אותך"

היו רגעים שנשברת בשבעה?

"לא. השבעה זה סוג של חלום בלהות, יש אנשים מסביבך. ביום שאחרי השבעה אני גם לא נשבר. אין אצלי את המילה נשבר, יש את המילה כאב ענק, פספוס, אבדן גדול. תביני, המשפחה שלנו היא יוצאת דופן, לוקחת הכול בהומור מטורף".

למרות הכאב והקושי הבלתי פוסק, יואב ואם ילדיו מחליטים להתמודד ולבחור בחיים. "הסיטואציה של המוות היא מאוד דומיננטית – אני גם אח שכול. אחי הגדול נהרג בשנת 74' בתאונת דרכים באפריקה. אני תמיד אומר שיש לי חבילת הכול כלול – חבילה של שכול. אני זוכר שאמא שלי פשוט סיימה לחיות. אחי היה אומר: "אמא שלנו חיה עוד עשרים וחמש שנים בלי נשמה". כשהיא נפטרה זה כי היא כבר לא רצתה לחיות. ברגע הזה בערב הנורא שלנו, אני מגיע מנהריה ונכנס הביתה מתחבק עם אורה, אם ילדיי, ואנחנו אומרים בקול "יואב, אורה אנחנו מכאן ממשיכים לחיות". הייתה לנו מורה נהדרת. המורה זו אמא שלי – איך לא לחיות. אנחנו לא נעשה כמוה כי נשארו לנו עוד שלושה ילדים. לא הוגן כלפי הילדים האחרים שלנו. אנחנו חייבים להישאר נורמליים, הילדים לא אוהבים לראות את ההורים שלהם בוכים, אבל הם בוכים".

אתה כועס על מישהו?

"כן, על בן אדם אחד. על אריק שרון. הוא עלה להר הבית בפרובוקציה שלא הייתה צריכה להיות וכתוצאה מזה התחילה האינתיפאדה. לא כועס על המפקדים שלו, הם עשו את העבודה שלהם. היה לי קטע אחד שבמשך שנתיים כעסתי על עצמי, הזוי לגמרי. מזל שאחר כך התאוששתי באמצעות הפסיכולוג. כעסתי על עצמי – למה לא אמרתי לו שכשאתה עומד מול רכב שמגיע תעמוד ככה ולא ככה. אידיוט! למה אתה יכול לשלוט על איפה הוא נמצא? הורים שכולים מחפשים 'איפה טעיתי'. במקרה הזה, אתה אומר לעצמך שזו הדרך שבה הוא בחר, תרם למדינה, פשוט לא היה לו מזל. אחרי שנתיים אצל הפסיכולוג זה עבר לי, הבנתי שאי אפשר לקחת אחריות על מה שאתה לא שולט בו".

למה אתה הכי מתגעגע?

"אני מתגעגע לשיחה איתו, לקבר שלו לא. עצמות זה כלום, הרוח שלו יותר חזקה. מה שיש לי בזיכרון הוא שרז נהרג כילד מאושר, הוא כל כך אהב את היחידה שלו. אני יורד בבסיס בבית אל שם אני מתחיל לבכות, שם יורדות לי הדמעות, אני מרגיש את הרוח שלו. בעצם, אני האחרון מהמשפחה שדיברתי איתו. בעשר וחצי בלילה. אני עדיין שומר את הפירוט שיחות. ולכן, אני כל כך מחובר ליחידה שלו כי שם הוא חווה את החוויה האחרונה שלו. לקראת יום ירושלים, אני הולך לזכרו הליכה פרטית שלי, אני לבד היחיד והחיילים. אז מהמקום הזה אני לא הולך לבית העלמין, אני יכול לבוא לבסיס והדמעות.. הדמעות זורמות"

הכאב של אב שכול, לצערנו, הופך בשנים האחרונות לדבר שכיח. המיוחד בסיפורו של יואב מינץ הוא דרך ההתמודדות האמיצה, הזיכרון וההנצחה לרז. "הייתי לפני שבוע בהופעה של כוורת בירושלים ובשבילי זו הייתה סגירת מעגל. רז ממש העריץ את להקת כוורת ואת ברי סחרוף. הבן הגדול שלי מספר לי כי בהופעת האיחוד הקודמת ב-98' הם שרו וצרחו עד שהגיעו לשיר "ילד מזדקן". רז עמד בשקט בוכה ושם את הראש על אחיו הגדול. בהלוויה הבן הגדול, גיא, לקח את השיר הזה הפך לו את המילים וקרא לו "ילד לא מזדקן". וזוהי בעצם תחילת הדרך של ההנצחה. הקטע הכי חזק שאני זוכר הוא במהלך השבעה, בשש וחצי בערב פוסע לו אפרים שמיר עם גיטרה ומתחיל לנגן עם גיא ושרים "ילד לא מזדקן""

ספר לי עוד על דרכי ההנצחה..

"השנים מתקדמות ואנו זוכים להנצחה הראשונה – שישה חברים של רז שמיד אני הייתי היצירתי ואמרתי לקרוא להם "חבורז", זה מתלבש יפה. רז היה ילד מחונן, מנהיג החבורה ואוהב את הארץ ולטייל בה. החבורה יזמה וארגנה יום שנקרא "רזי הארץ". זה התחיל כארבע שנים לאחר מותו. כל שנה זה נערך במקום אחר. ביום הזה מגלים את הארץ, ישנם ניווטים, טיולים, רכיבה על אופניים ופעילויות סביב גילוי רזי הארץ. במלוא שנה למותו, יצא התקליט הראשון שכתב הפיק ושר הבן הבכור שלי ולתקליט קוראים "תקליטורז". בסמוך לשנה מתקשר אליי בני ואומר לי שיושב איתו איזה מישהו שבונה אתרים והוא מוכן לבנות אתר לזכרו של רז ולאתר קוראים – "אתרז"".

יואב עוצר לרגע, מסדיר נשימה וממשיך. "רז מאוד אהב את הפועל תל אביב שבאותה שנה הם חגגו חגיגות של שנת הכסף והוציאו חוברת. בתחילת החוברת יש ארבעה אוהדים שזכו ורז מופיע בניהם. אני מאשים בציניות את הפועל תל אביב. הוא החליף משמרת עם מישהו אחר כדי לראות את המשחק, ולמחרת הוא שמר ובמשמרת ההיא הוא נהרג" ההנצחה הפרטית של יואב כלפי בנו היא בדבר הכי שימושי בחיי היום יום שלו – הדואר האלקטרוני."כתובת המייל שלי היא "יואבירז". בנוסף, כרגע אנחנו מתכננים להעניק מלגה על שם רז לשני סטודנטים שידם אינה משגת, הלומדים תקשורת וגם תורמים לקהילה. כל שנה סטודנטים אחרים".

מה אתם עושים ביום השנה שלו..?

"ביום השנה זה חגיגה. אנחנו לקראת יום השנה ה-12, עברנו הרבה זמן. מי שכבר נקלע למצב הזה וזוכה הוא אנחנו. באים אלינו הרבה אנשים. אצלנו יום השנה הוא סוג של הפקה. אני כותב קטע, אם ילדיי כותבת קטע, משמיעים שיר יוצא דופן, משהו עם מסר. יום השנה הוא סוג של טקס שבא להסתכל על החיים באופטימיות. ביום השנה ה-5 עלה לי רעיון, אני כותב קטע בשם שני הנכדים לרז. אני כותב כאילו שהם מדברים. אצלנו במשפחה כמה ימים אחרי מותו התחלנו לתת פעמיים כיף – אחד רגיל ואחד בשביל רז והקטע הזה שכתבתי נקרא – "תן 5 רז". אחרי זה מגיעים אלינו הביתה, יש קייטרינג – כמו חתונה טובה".

עם כל הדרך המיוחדת והייחודית, בל נשכח שעדיין יואב הינו אב שעבר את האירוע המצמרר ביותר – לקבור בן. הוא סוחב עימו את תחושת החוסר והפספוס "בקטע הזה הפספוס הוא מאוד גדול. רז  היה איש חכם שנון מצחיק ואני פספסתי שנתיים וחצי אחרונות בחיים שלו. פספוס שאתה לא יכול להחזיר אותו. הפספוס הוא נורא פשוט. לא מספיק פגשתי אותו. לא מספיק למדתי להכיר אותו, את הסגנון, את ההומור והחברים שלו. אתה לא חושב או יודע מה יקרה. הכרתי אותו טוב אך עדיין לא מספיק" על תחושת ההחמצה הזו יואב לא רצה לחזור "זמן קצר אחרי שרז נפל, לקחתי את הבן הצעיר שלי אור ואמרתי לו "אני לא רוצה לפספס אותך, אני רוצה להכיר אותך טוב יותר, לדעת מה אתה אוהב לא אוהב". מה שקרה לי עם אור, זה שאנחנו נפגשים כל הזמן , נפגשים כל יום שישי לאכול צהריים ביחד. אור בן עשרים ושש ועדיין רוצה להיפגש איתי. אני מרגיש שאני עושה איתו מה שלא עשיתי עם רז"

אתה מרגיש שהשתנית מאז?

 "מאוד. בהמון סובלנות. לפעמים יותר מדי. אני הפכתי להיות יותר סובלני בסדר העדיפויות שלי בחיים. על מה כדאי לעשות מלחמות ועל מה לא כדאי, מה יותר חשוב ומה פחות. מכיוון שעברתי המון דברים בחיים שלי זה עושה לי הרבה דברים טובים. המון דברים שבאים מהכאב, מהאבדן, מהפספוס ומההחמצה של רז עושים אותי יותר טוב".

רז מלווה אותך ביום יום?

"24 שעות ביממה. הוא יושב כרגע ביני לבינך".

אם הייתה לך הזדמנות להגיד לרז עכשיו דבר אחד, מה היית אומר לו? "שאלה טובה. רז, לא דיברנו כמה ימים, מקווה שאתה בסדר, אתה צריך ממני משהו? בעיני המשפט הזה מסמל – אתה אוהב את הילדים ורוצה לתת להם חיבוק, אבל לא חיבוק דוב".

משפט אחד שנחרט בלבי הוא המשפט האחרון שאמר לי יואב לפני שהלך "באמת איך שלא יהיה, אני מדבר איתך, יש רגעים שאני נחנק. אי אפשר, אתה בן אדם. אלה חיינו" וכנראה שזה גורלנו.