אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 מאת: שירי מנשה |

"פלפלים צהובים" חוזרת בעונה שנייה ומזכירה לנו מה שאולי הספקנו לשכוח

בסיום העונה הראשונה של "פלפלים צהובים" הנחתי שקרן מרגלית (התסריטאית) תפרוש בשיא. מה עוד יש להגיד על החיים עם ילד אוטיסט שלא נאמר? האם לא הבנו את הנקודה? לא נחשפנו לעמוד השדרה של הקושי? אנחנו לא עומדים לטחון מים? מסתבר שלא. מסתבר שלמרגלית אין רק נקודת שיא אחת, אלא כמה כאלו, והן כולן משובחות ולא נופלות מאיכותה של הראשונה.

מרגלית עושה זאת שוב: חותכת עמוק בבשר ונוגעת ללב. בעדינות רבה היא מספרת מניסיונה האישי, כאם לילד אוטיסט, ובאותה עדינות מטילה עלינו את המשימה לבחון את עצמנו. מי נתן לנו לגיטימציה לשפוט? הרי אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר. הנה לנו דילמות של הורים לילד אוטיסט, שאפילו לא שיערנו שקיימות. אחרי פרק בסדרה הבעיות שלנו קטֵנות: אנחנו הולכים לישון עם ראש מלא במחשבות אבל יש מי שיותר; אנחנו חושבים שאם לרגע נעצור – העולם שלנו ייפול, אבל יש מי שעצירה אחת שלו תפיל עולמות של אחרים; ואנחנו רצים כל הזמן קדימה אבל יש מי שפשוט לא יכול.

סטיגמת האוטיזם נשברת לנו מול הפנים בזכות ילד קטן עם עיניים גדולות ומערכת פנימית שלא מסוגלת להכיל את הכל. כפי שפולמן מציג לנו עלילה קשה לעיכול באנימציה ("ואלס עם באשיר") ובכך משאיר אותנו עם עיניים פקוחות, כך מרגלית – מרככת את הנושא הזה, שאנחנו מתעקשים כל כך לא להבין, באמצעות דמות שאי אפשר לא להתחבר אליה, ילד שהוא לא ירוק ולא אדום; הוא צהוב – באמצע, לא כאן ולא שם, פרווה, פושר, לא רגיל. מרגלית יוצקת רגש בדיוק במקום שבו אנחנו עוצמים עיניים ומעבירה אותנו תהליך. אולי בסיומו נדע לזהות רגעים שבהם זרים זקוקים לעזרתנו – הורים עם ילד אוטיסט בתור לקופה, או בתור לרופא, או במסעדה, חסרי אונים שמתחשק להם שהאדמה תפער עכשיו את פיה והם יבלעו לתוכה עד שכל זה ייגמר. אולי בסיומו של התהליך נדע להציע עזרה, להתחשב ולהושיט יד למרות שאנחנו ממש ממהרים עכשיו, כי הם יותר.