אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 מאת: רותם זר |

רגע לפני שהיא מחליטה על המשך הקריירה החליטה רותם זר לראיין את קרובת משפחתה, קצינה בשירות בתי הסוהר ולבדוק האם באמת המסלול הזה מתאים גם לה

הסיפור עם כתבה זו החל לפני כעשור, בהיותי נערה בת שבע-עשרה, מתנדבת בתנועת הנוער "הצופים". באחד מהימים בתנועה התגלגלה לאוזניי הידיעה שנפתח שבט צופים בבית כלא "אופק" אשר מתפקד כבית כלא לנוער. באותו הרגע הכרזתי בפניי ששם, בכלא אופק, אני רוצה לעבוד כשאגדל. תגובות הסביבה לחלומי היו קיצוניות, חלקם תמכו והאמינו וחלקם (בעיקר משפחתי) סלדו מהרעיון ואף הביעו זאת בגלוי וללא צנזורה. "מה לבחורה כמוך יש לחפש בבית כלא", "לא יפריע לך להיכנס כל יום במשך שנים לבית כלא?", זאת ועוד משפטים רבים ליוו אותי בכל פעם ששיתפתי אנשים חשובים בחיי בנוגע לייעודי בחיים. חלפו השנים ובהן הספקתי לעשות שנת שירות מטעם הצופים, להתגייס כמש"קית חינוך בחטיבת גבעתי, להשתחרר ולהתחיל מיד לעבוד בתנועת הצופים. הבחירה בלימודי חינוך הייתה טבעית וברורה מאליה ולאורך כל השנים הדהד לו אותו "החלום".

בשנה שעברה, תחילת לימודי שנה ג' במכללה, התחלתי להתנדב אחת לשבוע בבית המעצר קישון. העברתי יחד עם סטודנטית נוספת סדנת תקשורת בין אישית לקבוצת עצורים. ההתנסות הייתה מטלטלת, קשה, מאתגרת ותיאורים נוספים שנפשי עדיין מנסה לעכל. לאורך ההתנסות התחזק הקשר עם דודתי אשר עובדת כבר למעלה מעשרים וחמש שנים בשירותי בתי הסוהר. באמצע השנה פרשתי מההתנסות, ניסיתי לכסות זאת במתן תירוצים רבים לסביבה ובעיקר לעצמי. לאחר סיעור מוחין משמעותי החלטתי לשבת לשיחה עמוקה עם דודתי כדי לנסות ולהבין מה חוויתי ומדוע הגבתי כך, והנורא מכל – האם אוותר על החלום?

לפני שנצלול לראיון אספר בכמה מילים על רונית, הדודה, ומדוע היא כה משמעותית בחיי. רונית נשואה וממלאת תפקיד משמעותי נוסף כאם לארבע בנות. לאורך כל חיי צפיתי בה מהצד מנהלת קריירה מרשימה בשב"ס אך לא מחסירה דבר בחיי המשפחה. למשוואה זו ישנו פרמטר נוסף שביתה הבכורה הינה בעלת פיגור שכלי הדורש טיפול מסור וקבוע ללא הרף. ככל שבגרתי והחלום החל לתת אותותיו, הסתכלתי בפליאה על האופן שבו היא מנהלת את חייה. דעתה מאוד משמעותית בעיניי ויכולה לעורר בי את הרצון לצאת אל הדרך שוב או לוותר.

כיצד הגעת לעבוד בשב"ס? איך חשבת על הרעיון?

"למדתי עבודה סוציאלית וישר היה לי ברור שבא לי משהו מאתגר, מעניין. לא רציתי לשבת באיזשהו משרד ולעבור בין משפחות. אמרתי לעצמי שאם כבר הלכתי על תחום שהוא טיפולי כדאי לעשות אותו הכי רחוק שאפשר. ואז התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא".

ואיך זה היה בהתחלה?

"כמו כל התחלה, קשה, מפחיד, לא ברור. אבל לאט לאט אתה נכנס לעניין ומבין שזאת עבודה לכל דבר. יש אנשים שנוסעים בבוקר ומלמדים בבית הספר ואני נוסעת לעבודה שלי שהיא במקרה בשב"ס. אני לא רואה את זה כמשהו יוצא דופן. אבל זה בהחלט מרתק, אני כבר כמעט שלושים שנה שם ובחיים לא חשבתי לעזוב. לא היה לי רגע כזה. כל פעם יש משהו חדש, אסירים חדשים, סיפורים מרתקים. כל פעם כשאת אומרת לעצמך שראית כבר הכל – מגיע משהו אחר שמשאיר אותך בשוק".

ואיך הסביבה קיבלה את זה שאת עובדת בבתי כלא? כי לא משנה איך נסתכל על זה, את עובדת בבית כלא, זו לא סביבה רגילה, בטח שלא לבחורה…

"נכון, יש בזה משהו שמרחוק נראה מאיים, למי שלא מכיר. אבל זה לא שיכולים לפגוע בך או לעשות לך משהו. את מאוד מוגנת שם, כמה שזה נשמע מצחיק ולא הגיוני. אולי היו כאלה שלא הבינו מה מצאתי בזה אבל כשהם ראו שאני מאושרת ושטוב לי אז הניחו לזה. גם מי ששואל ומתעניין אני מסבירה, ורואים שזה באמת בסדר. מתרגלים לרעיון".

ספרי לי על מקרה מיוחד, משהו שהיה קשה לטפל בו?

"אווואווו…יש המון…בגלל שאני אחראית על שיבוץ אסירים אז יש לי ראיונות איתם. באחד הראיונות אנחנו יושבים כמה עובדים מול אסיר והוא צועק עליי למה אני לא מודה בפני כולם שאני דודה שלו. ולא מפסיק להגיד שאני דודה שלו. ואני יושבת שם, מסתכלת ומבינה שנשאר לי רק לצחוק מהעניין. ודברים יותר קשים זה כל מיני אסירים שנמצאים בתהליך של שינוי מין אז יש המון שיקולים איפה לשבץ אותם ועם מי ואיך…לא פשוט. יש דברים באמת לא קלים".

אז איך נכנסים הביתה אחרי יום שלם של עבודה בכלא? יש מטענים שמגיעים איתך?

"יש תקופות שיותר ויש תקופות שפחות. זה כן דורש הבנה מהמשפחה. נגיד לפני שנתיים היינו בחופשה באילת ואז פרצה השרפה בכרמל והיה את האסון עם האוטובוס של שב"ס. היינו צריכים להתקפל באמצע החופשה בגלל התפקיד שלי כי הייתי חייבת לטפל במה שקורה. אבל באמת שהמשפחה והבנות מבינות. אני גם מאוד שם – בבית כשאני מגיעה. אני מנסה להיות כמה שפחות בטלפונים ולתת את עצמי. אבל זו גם שיגרה שהן מכירות, זה לא שפתאום התחלתי לעבוד בתחום".

יש לפעמים תחושה של החמצה, במיוחד לאור הסיפור המשפחתי, יש בת שדורשת טיפול מסור יותר?

"זה לא עניין החמצה. זה כן דורש משאר הבנות להיות יותר בוגרות ולדאוג לאחותם וגם יש אבא בתמונה זה לא שהבית בהפקרות. אני גם מגיעה אחר הצהריים הביתה וכמו שאמרתי אני איתן לגמרי. אני חושבת שזה כן גורם לבנות להיות אחראיות ויותר מבינות אבל זה לא קשור לעבודה שלי זה ככה כי זה המצב המשפחתי שהן מכירות עם אחותם. אני לא מרגישה שאני מורידה מהטיפול ומהדאגה. היום כמעט בכל המשפחות שני ההורים עובדים, כמעט שניהם גם במשרה מלאה, זה לא קשור לזה שאני עובדת בשב"ס".

מה באמת חשבת על זה שאני רוצה להשתלב בשב"ס?

"אני מאוד בעד, לא אשקר לך. זה תחום שלא מתאים לכל אחד. מצד אחד צריך המון רגישות כי נחשפים לסיפורים ומקרים לא הגיוניים, ומצד שני צריך עור של פיל. לא להתרגש מהר, לדעת לקבל סמכות, לעמוד על שלך. אני חושבת שמאוד מתאים לך במיוחד שאת רוצה להיות קצינת חינוך אבל זה לא תפקיד שעושים הרבה שנים אבל ממנו מתקדמים. את כן צריכה לחשוב על זה כמו שצריך. יש בשב"ס עובדים מכל הסוגים בחברה שלנו הכי איכותיים שתעריצי וגם כאלו שיום יום לא היית חושבת להתקרב אליהם. אבל זה גם מה שמעניין שם. את באמת פוגשת כל דבר שיש".

ואם זו הייתה הבת שלך שאומרת לך שהיא רוצה לעבוד שם?

"זה בדיוק מה שאני אומרת לך….לא לכל אחד זה מתאים. גם לא נראה לי שהן היו רוצות בכלל כי הן כן חוו את זה מהצד. אבל אני לא יודעת אם הייתי בעד אבל בטח שלא הייתי אומרת לה לא. אולי זה כן גרם להן לחשוב שטוב להישאר במקום עבודה אחד ומסודר כל החיים ובתוך המסגרת להתקדם. זה מה שאמרתי לך כשדיברנו פעם קודמת שאפשר להתקדם בתוך השב"ס. ובמציאות של היום זה טוב, זה נותן שקט, יש לך את הפנסיה שלך, ורכב ופלאפון ואפשרות להתקדם וותק. זה גם משהו שאי אפשר להתעלם ממנו".

אז מה לדעתך היה שם, אצלי, שגרם לי להפסיק את ההתנדבות באמצע?

"על זה את צריכה לחשוב לעומק, אמרת לי שהיית דווקא בהלם מסוג העובדים שם. וזה מה שאמרתי לך שפוגשים שם – הכל מהכל, אבל זאת לא סיבה לוותר על משהו שאת מאוד רוצה כבר הרבה זמן. בכל עבודה, לא משנה מה, אנחנו יכולים להיתקל בכאלה שלא בא לנו לעבוד איתם אבל בגלל זה להרים ידיים… חבל. אם יש שם משהו מעבר לזה את צריכה לחשוב. כי זה לא קל. נכון שזה מאוד מעניין אבל זה מאוד קשה, ויהיו אסירים שיצעקו ותשמעי דברים איומים, אז צריך באמת לחשוב אם זה מה שאנחנו רוצים. רק החוויה להיכנס ל'בפנים' היא לא קלה, להיכנס לתוך הכלא גם אם אתה רק עובד שם. נכון שמתרגלים לזה אבל עדיין. אבל שוב פעם אני חושבת שאת מתאימה ואולי קצת נבהלת וזה גם היה תוך כדי הלימודים שלך. אולי כשתסתכלי על זה כקריירה אז הכל יהיה אחרת".

טוב, בהחלט נתת לי חומר למחשבה

"טוב לשמוע וגם הכי חשוב להבין שתמיד אפשר לעשות דברים ואז להחליט שלא מתאים, ניסינו ולא הצליח".

בעוד כחודש אחגוג עשרים ושבע, בדיוק עשור מאז שהחלתי לחלום את "הקריירה" לחיי הבוגרים. המוח והרגש עובדים שעות נוספות, הגלגלים לא נחים לרגע. מודעת לכך שישנם רבדים שלא קילפתי בראיון ובכל שיחה בנוגע לחוויה מקישון (כך העובדים שם קוראים לבית המעצר, עם הגייה "שכונתית"). קרו שם דברים שלא אבין וכנראה שכך הם צריכים להישאר – לא מובנים, מבלבלים אך ללא ספק מניעים וגורמים לי לפעול.

החלטתי להגיש בסוף התואר מועמדות למשרת קצינת חינוך בבית הכלא לנוער. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים אני זו שאשב בצד המרואיינת.