אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: רואן סלאלחה |

אני מתקרב אלייך

כמי שמשתוקק לחלום

שטרם התגשם.

עד שאני נמצא במרחק נגיעה

מלנשק את אופייך

שטרם הפסיק להתנשם.

ואז, אני מתרחק מתשוקתי

כצדיק שאין ברצונו להיות חוטא-

עד שאני נחלש כליל,

ואיני מרגיש בחושי מציאותי-

כמתאבד נושם, אחד שרואים

אותו שונה.

בין הרגש העז לחבק

והרצון שאינו מעז לנשק

בין חוקי חיים כתובים

והרצון לשרוף את הדפים-

ניצב אני מולך ,

כלוחם כבול באזיקי-

הגבול ביני לבין חבריי,

קרוביי, וכל מה שמסביבי

שאינו בסביבתך.

ואת , את מפגינה לי רחמים

מחזירה לי מבטים –

"איזה מין לוחם תמים".

ואני נופל , לא כחלל

לא כשבוי, לא כחטוף

ולא כל מה שאינו רצוי,

נופל, מכובד נוכחותך

פעם ליד, פעם מאחוריי

בד בבד, עם כל תחושותיי,

מחשבותיי,

ואפליית היגיון חיי..

ואיך יעמוד על רגליים,

נופל שדכו לו את החושים?

ויקרה נס ויעמוד בין ארץ ושמיים,

ה-יוכל לשרוד את החיים ?