אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

"בלי בושה מתחלפים להם האורות הצבעוניים בשלט הענק שתלוי מעל החנויות". צילום: שירי מנשה

מאת: שירי מנשה |

בשורות הבאות נמצאת הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני מעבירה את דרכה של זו שמעבירה לי את דרכה, בשימת לב לפרסומים שצועקים "שמישהו כבר יתלונן עליי!"

סדרה של איחורי תחבורה ציבורית וחלומות בהקיץ גרמו לכך שברביעי האחרון, מעט לפני חצות, ירדתי בתחנה המאוד לא נכונה ושוטטתי כמו הומלסית עם ציוד צילום יקר וכבד בדרך הארוכה מהצ'ק פוסט עד ללב המפרץ. כאבו לי הרגליים מההליכה הממושכת והכתפיים מהקילוגרמים הרבים שהעמסתי עליהן, והתפללתי לאלוהי התחנה המרכזית שכבר אגיע אליה ואוכל לשבת על כיסא בלי משקל עודף על גופי שבקושי סוחב את עצמו בימים טרודים כאלו.

למרות העייפות והקושי, כשראיתי את השלט ההוא עצרתי. בהתחלה כדי לצלם, מתוך תדהמה וכעס, כדי שתאמינו לי, ואחר כך כדי לתהות – מה גורם למועדון חשפנות לצוץ בלבו של לב המפרץ, בדיוק מול הקניון, ברחוב הזה שבמשך היום מסתובבים בו אנשים שהם, איך לומר, בלשון המעטה – לא בדיוק הקהל המתאים.

אני לא התם מההגדה של פסח, אני אפילו יודעת שיש מועדון חשפנות מאחורי אותו רחוב, אבל זו בדיוק הסיבה לכך שאני כל כך תמהה – הרי נוהגים להסתיר את המקומות האלה שאליהם נוהרים גברים מהסיבות הכי מטומטמות שיש, ועכשיו – טמטום לעיני כל. בלי בושה מתחלפים להם האורות הצבעוניים בשלט הענק שתלוי מעל החנויות, שאותן אנחנו מכירים טוב באור יום, מסַנוורים בשם המקום ובמבצעיו – בימי ראשון, שני ושלישי השקת מופע חדש והכניסה חופשית. וואו (ציניות, כן?). בתמונות מתחלפות בגודל עצום מביטות אליי נערות צעירות, אחת כשקווצת שיער בהירה סתורה על פניה והשנייה בתוך מים בתנוחה שמתאימה יותר לדג (כולל עיניים פקוחות) – מבשרת על מופע מים.

נהיה לי עצוב. בזמן שאני הולכת בחשכה ומתנחמת בכלי הנשק היחידי שיש לי – הפלאפון (כשאת שומעת מוזיקה באזניות ומחזיקה את הדיבורית קרוב לפה אנשים עשויים לחשוב שאת מדברת בנייד ואז פוחתים הסיכויים שיתקרבו אלייך), חרדה מכל מכונית שמצפצפת ומהאווירה האפלה שיש בסמוך למפעלים הגדולים של הצ'ק פוסט בשעת לילה, הבחורות האלה ועוד רבות כמותן חיות את הפחד של כולנו. הפחד הזה שיום אחד אנחנו, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, נחשב לצעצוע. ב"כולנו" אני מתכוונת לנשים, כי אתם גברים לעולם לא תבינו.

הבחורות האלה שבויות בתוך עולם של ניצול גופני למטרות רווח. בכל זאת, יש מי שרואה לנכון להוציא לאור את מועדון החשפנות הזה במקום מרכזי כל כך, להחביא אותו בימים ולמשוך איתו בלילות את כל תשומת הלב האפשרית, כולל את זו של הילדים שיצאו עכשיו מסרט ביס פלאנט.

ועכשיו האימרה המוכרת והמוצאת את דרכה לכל מקרה המתרחש בימינו – "ואחר כך מתפלאים למה הנוער שלנו כזה". אבל לא זו המטרה העיקרית שלי כאן, זו אולי תת מטרה, כי הוא כזה מה? מי גורם לו לגדול כזה ולהיות כזה? השלט ההוא דולק לו שם בטבעיות מעושה, מטובען בשפת התקשורת, כמו (ורק כמו) חלק טבעי מהנוף. ההתכוונות לכך שהוא לא ייראה לנו חריג מאשרת לו להתנוסס כאילו הוא זהה באופיו לפרסומת של מקדונלדס, ובעיניי זה נורא. באותו רגע הייתי מזועזעת. גם עכשיו. איזה אילוף מוחות מנסים אנשים לחולל כאן, כדי שנאמין שזה בסדר לדרוך על חלשים, שזה בסדר לראות אישה כגוף מהלך או רוקד על עמוד? עד כמה יכולים אנשים ליפול במלכודת הסירוס הנפשי הזאת ולא להרגיש לא בסדר אף שהיא תלויה בתעוזה וביהירות מעל לראשם? אין צדיק בסדום שהפרסום המפוקפק הזה מפריע לו עד כדי שהוא ישלח מכתב תלונה?

אם אף אחד לא פעל למען זה עד עכשיו, אני מוכנה להיות הראשונה, וכבר מחר בבוקר אשלח מכתב תלונה למי שצריך. אני מקווה שתהיו הראשונים אחריי – שלחו איזו מילה לאיזו עירייה שאולי מרוויחה הון מהמקום הספציפי הזה, אבל אולי גם שם יהיה מישהו שכמונו יהיה הראשון שאכפת לו.