הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

1 ינואר, 2014 פורסם ב קולטורה, קולנוע וטלוויזיה
תגובה אחת

חטא המציצנות

חטא המציצנות תפס אותנו עם המכנסיים למטה

"חטא המציצנות תפס אותנו עם המכנסיים למטה"

 מאת: שירי מנשה |

חטא המציצנות תפס אותנו עם המכנסיים למטה. אוי, סליחה, לא במובן הזה, ולא את כולנו – את חמישה עשר הנערים/מפלצות שבכלל עלה במוחם לבצע גועל נפש שכזה, את אמצעי התקשורת שסוחטים מהגועל-נפש הזה מיץ – מיץ של זבל, תוצאה של תאווה עקומה לרייטינג. בשפה עממית קוראים לזה סחלה

בחודשים האחרונים הרגשתי כמו סוס במירוץ מכשולים. זה התחיל בפרשת "הזמר המפורסם", המשיך בסיקור נרחב מאוד מאוד (מאוד) על מותו של אריק איינשטיין, ועכשיו – מקרה האונס של הילדה בת השתיים-עשרה.

מדוע מירוץ מכשולים? פרשה אחר פרשה הציפה את הכותרות כאילו אין נושאים אחרים על סדר היום. יש – והרבה יותר חשובים – אבל יש גם מי שיעדיף שהם יודחקו אל השוליים. הסיקורים הללו הם מכשולים, כי הם מסיטים אותנו מן העיקר, כדי שלא נצא לרחובות.

במקרה הנוכחי, בסיקור מקרה האונס, נרמסו כמה ערכים מהותיים. אל תטעו, לא כדי ללמד מישהו לקח רואיינו כמה מהילדים המפלצתיים (או הוריהם), לא בשביל לומר להם "נו, נו, נו", אלא בשבילכם – בשביל שתצפו. שלא תעבירו ערוץ. ש"תראו, לנו יש ראיון!" ושאולי גם תשמעו כמה הם "רק ילדים", כי מסכנים, הם לא ידעו, הם חשבו שהיא בת שבע-עשרה. כי נערות בנות שבע-עשרה הרי אוהבות להיות עם חמישה-עשר בנים!

עברו את הגבול יותר מכל היו ערוץ 10. הבהלה לרייטינג הובילה אותם לראיין ילדה קטנה בת שתיים-עשרה, שרק עכשיו מבינה מה קרה לה ונמצאת בסערת רגשות, ולפרסם זאת בפרומואים – "בלעדי!" אכן בלעדי, ערוץ 10, וטוב שכך.

מר עיתונאי, מי שמך? תסכימו איתי ששום תואר לא מסמיך שום עיתונאי להציג לראווה טיפול פסיכולוגי בחצי שקל. "ופחדת?" הוא שאל אותה שם, בחוסר רגישות גלוי לאוזן, שקוף, ברובוטיות שכל כך לא נכונה לסיטואציה, ובמטרה להפוך את המילים לתמונות. הרי פניה מטושטשות, הקול שלה מצונזר (באופן די מגוחך יש לומר), ואיך תרגישו משהו ככה? אתם פשוט חייבים להרגיש! "אז אני אשאל אותה על רגשות", הוא בטח חשב לעצמו שם, במטרה להביא את הדמעות לעיניים – שלכם, כן? אבל גם שלה, כמובן, וכשהיא בוכה לא ראיתי אף יד מנחמת נכנסת לפריים. אף מילה, אלא שתיקה. שתיקה שהיא תכסיס עיתונאי.

באופן כללי, התקשורת מסקרת מקרי אונס קיצוניים בלבד. אתם בטח זוכרים: מעללי הנשיא קצב, עמנואל רוזן, בריחתו של בני סלע מהכלא, וגם נשים מבוגרות מאוד, ילדות קטנות מאוד… מה התוצאה? מקרי אונס אחרים הופכים לרגילים ולשגרה עבור הצופים. הם מאבדים את ערכם, מדד השליליות יורד, מדד האדישות עולה. התופעה שחייבת להיות מוקעת, כמעט (אבוי-) הופכת לנורמלית, כי רק קיצוני שווה פרסום.

חשבתם פעם מדוע מקרה אונס הופך ל"פרשת אונס"? נכון שזה נשמע יותר טוב? כזאת מחשבה עקומה יש להם שם בקונטרול. עדיין לא השתכנעתם? מה בדבר החדירה לפרטים אינטימיים? למה אנחנו צריכים לדעת מה בדיוק קרה שם? התשובה היא שאנחנו לא. אם לזה קוראים מעניין, אז לכו תחפשו במזבלה העירונית. בטוח תמצאו שם עוד עניין מהסוג הזה.

תגובה אחת

  1. מאת לא משנה:

    לזה אני קוראת ביקורת חריפה !
    התוכן : אמיתי , ישר , עצוב, וקשה ..וגם מעצבן .. אני מזדהה עם המילים שהתייחסו ל-"אדישות" שעלולה (אם עוד לא ..) להיווצר בקרב אנשי החברה כתוצאה מהיחשפות יתר לאופן בו מועברים דברים רגישים (וזו מילה עדינה) כנ"ל דרך ערוצי החדשות השונים ..בעיניי, זה גורם לקהלים מגוונים להירתע , להסיק מסקנות שעלולות להיות שגויות ,ואני מאמינה שביחד עם "העריכות הדרמטיות" של כל כתבה ,יהיה קשה לצופים להעלים עין מהמסך כאשר בפועל הם מעלימים עין (גורמים להם) מהדברים החשובים באמת ..

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>