הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

4 ינואר, 2014 פורסם ב במה חופשית
אין תגובות

העם דורשת כדורשת

מאת: תמר ערמון |

בכל יום רביעי בשעה רבע לשמונה, כל בני ביתי יודעים שלא יראו אותי בשעתיים הבאות. אני אורזת את בקבוק המים, את משאף הוונטולין ואת הברכיות ונוסעת, כשחיוך מטופש על פני, להזיע ו'לתפוס את השרירים' ביחד עם עוד כעשר בנות מהישוב שלי.

מדובר בכדורשת, וכששמעתי לראשונה על קבוצה שנפתחת לגלגתי: "זה לא המשחק ששיחקנו כשהיינו ילדים? עומדים, תופסים כדור ומעבירים בזריקה מעבר לרשת? זה משחק של ילדים".

חברות הבטיחו לי שלא, שכדאי לבוא ולנסות, הן אמרו שבתחילת האימון עושים המון כושר והאלמנט החברתי הוא מה שקוסם. אז באתי ונשביתי. היום אני לא מוותרת על אף אימון ולמעשה מחכה בקוצר רוח ליום רביעי בערב עם כל זיעתו, כאביו, מאמציו, שמחתו, חיוכיו וגם הבירה שאנחנו שותות בפאב המקומי אחרי האימון.

מסתבר שלא עומדים ומחכים לתפוס את הכדור ולזרוק אותו מעבר לרשת: גולשים על הברכיים לתפוס כדור, מנחיתים, חוסמים, עושים צעד וחצי, מוסרים סרב, מחליפים עמדות, מקבלים נזיפות (או מחמאות) מהמאמנת ומשפרים מאוד את הכושר הגופני. בחלקו הראשון של האימון שמוקדש לסיבולת, כוח וטכניקה.

ספורט הכדורשת מבוסס למעשה על החזון בו כל אישה יכולה להשתתף ולקחת חלק, אמהות מרכיבות את מרבית המשתתפות וכן נשים בגיל הזהב. לדעתי, יופיו של ספורט זה הוא העובדה שהוא נגיש לכולן ואין צורך בידע מוקדם או ברקע ספורטיבי. מעבר לכך, קיים כמובן ההיבט החברתי של קבוצת נשים שפעם או פעמיים בשבוע לוקחות חופש ממטלות הבית ומהזוגיות ומבלות ביחד, או אם תרצו – גם אנחנו יוצאות למילואים…

קיימות שתי מסגרות של כדורשת בארץ – איגוד הכדורשת ומאמאנט, שתיהן מקיימות מסגרת תחרותית של ליגה פעילה.

בעמק המעיינות, המקום שבו אני גרה, הקימו בחודשים האחרונים שש קבוצות של כדורשת, חמש מהן על פי שיוך ישובי ואחת של שחקניות המועצה האזורית.

ואני? כמי שתמיד הייתה טובה במשחקי כדור, אך מעולם לא השתתפה בקבוצה מסודרת, כמי שעדיין בפינה נסתרת בלב מצטערת שלא הלכה ללמוד חינוך גופני ושאיננה מורה לספורט במקום לספרות ותנ"ך, מוצאת אושר גדול באימון השבועי. יש כאן התחברות ראשונית וילדותית אל הכדור ואל חדוות המשחק, גאווה על כך שאני שחקנית לא רעה בכלל (על אף הגובה הבעייתי), דיונים חשובים בשאלות הרות גורל כמו שם הקבוצה – "קאצ'קס" או "מלכות הביצה", וכמובן החלטות גורליות כמו צבע חולצת הקבוצה. בין לבין נוצרה קבוצה חברתית שמקשקשת בווטסאפ, מבלה ביחד וחוגגת ימי הולדת ושמחות נוספות.

אז נשים יקרות באשר אתן, אני יודעת שבסוף היום כולנו עייפות עד אבדן הכרה מעמל יומנו ומהניסיון להיות מכילות ומטפלות. אנא, פרגנו לעצמכן, צאו לאימון עם בנות מינכן, שכמוכן גם הן סוחבות כמה קילוגרמים עודפים, רגשי אשמה על המון דברים מיותרים וצמא לשינוי השגרה.

צאו לכן נשים, שחררו אנדורפינים ותנו למגע הקסם של הזיעה, הכדור וה'ביחד' לחולל בכן קסמים.

וכן, כאבי השרירים ביום שאחרי הם הכרחיים.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>