אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

אודי מנור

מאת: אודי מנור |

עבור רבים מאוד, כלכלנים ופוליטיקאים, מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה שהלך לעולמו בשנת 2006, היה הסמכות העליונה, גורו של ממש, בגיבוש תפיסת עולם ומדיניות כלכלית. חתן פרס נובל אחר, פול קרוגמן, מנתח את תורת אבי הניו ליברליזם ומוצא בה כשלים רבים. אודי מנור  מסכם את הוויכוח ביניהם

בנובמבר 2006 הלך לעולמו מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה (1976) ומי שהשפיע על כלכלת העולם בעשורים האחרונים יותר מכל הוגה דעות אחר. על תוכנה של ההשפעה הזו עמד חתן פרס נובל אחר, פול קרוגמן (2008) במאמר מקיף בן 6400 שראה אור שלושה חודשים לאחר מותו של פרידמן בניו יורק טיימס. מטרת מאמרי היא להביא את דבריו של קרוגמן בתכלית הקיצור, כמתבקש במכללה לחינוך שכמעט ולא עוסקת בכלכלה, בפוליטיקה ובהיסטוריה של הכלכלה הפוליטית.

פרידמן וקרוגמן אמנם חלקו ביניהם זהות ומעמד מקצועי (שניהם כלכלנים יהודים-אמריקנים בעלי פרס נובל לכלכלה), אך מבחינת התוכן של דבריהם, מדובר בהפכים גמורים. פרידמן היה 'ניאו-ליברל' ואילו קרוגמן היה ועודנו (כמוני) סוציאל-דמוקרט. חשוב להדגיש עניין נוסף: הוויכוח בין פרידמן לקרוגמן איננו עוד ויכוח בין טוקבקיסטים, אלא בין מדענים. אמנם מדעי החברה והרוח ובכל זאת. ממדענים כולנו מצפים לשמוע את הדעות מבוססות על ידיעות, ואת הידיעות על ניתוח מושכל ורציני של המציאות. והנה כאן בדיוק לדעת קרוגמן הכשל הגדול של פרידמן: פועלו כאיש ציבור וכאדם שהשפיע רבות על עיצוב המדיניות הכלכלית ברחבי העולם כולו (כולל בישראל), היה מנותק כמעט לחלוטין מתלמודו המדעי.

מאמרו של קרוגמן מחולק לארבעה פרקים. הראשון מתייחס בקצרה לקיינס, מי שבשנות ה-30' פרץ דרכים חדשות בחשיבה הכלכלית-פוליטית. השני עוסק בשלושת התפקידים שמילא פרידמן "בחיים האינטלקטואליים במאה ה-20": "פרידמן המדען"; "פרידמן היזם הפוליטי" ו"פרידמן האידיאולוג והפופולריזטור הגדול של דוקטרינת השוק החופשי". לצערי אין אפשרות במסגרת מצומצמת זו לדון לעומקו בעיונו המבריק של קרוגמן. הקורא מוזמן לבקר בבלוג שלי או לקרוא את המאמר המלא בניו יורק טיימס. עד אז נסתפק ונדגיש את הערכתו המלאה והכנה של קרוגמן לפרידמן המדען, למרות חילוקי הדעות ביניהם.

בפרק השלישי דן קרוגמן במונטריזם, 'ספינת הדגל' של פרידמן. על פי שיטה זו, כל תפקידה של הממשלה הוא לדאוג ל'היצע כסף' קבוע, שהרי בלי כסף אין כלכלה. לכל השאר – בריאות, תחבורה, תקשורת, אנרגיה ושקיות שוקו – ידאג 'השוק'. נשמע נהדר מלבד זאת שבמציאות מדיניות זו כשלה פעם אחר פעם. קרוגמן מביא שלוש דוגמות: 'השפל הכלכלי הגדול' (1929); ארה"ב בשלהי תקופת קרטר וראשית ממשל רייגן (1982-1979); וסיפורה של יפן בשנות ה-90'. בשלושת המקרים אכן התקיים 'היצע כסף', אך בפועל 'כוחות השוק' לא פעלו, המיתון העמיק ועימה האבטלה והפערים. במקביל, קרוגמן איננו מסתפק בהצגת מערומיו של המונטריזם, אלא מדגיש את החלופה: 'המדיניות הפיסקלית',  המורכבת משלל פעולות בתחומי המיסוי, ההשקעות והתקציב.

הפרק הרביעי מתאר את "חד צדדיותו" של פרידמן הפופולריזטור, שהטיף להסרת הפיקוח ('דה-רגולציה') בכל תחום: חינוך, חשמל, תרופות, זיהום אוויר, רישוי רופאים וכן הלאה. קרוגמן תאר את הגישה הזו במלים "אבסולוטיזם מחשבתי" שתרם ליצירת "אמון בשווקים ורתיעה ובוז לממשלות". העובדות כרגיל לימדו על ההפך הגמור. נאלץ להסתפק בדוגמה אחת: "מ-1947 ועד 1976" כתב קרוגמן, "זעקותיו של פרידמן נענו באדישות מוחלטת. אך הכלכלה גילתה שיפור דרמטי ברמת חייהם של רוב האמריקנים, והשכר החציוני גדל בתקופה הזו פי שניים. מאז 1976 לעומת זאת חלה עלייה ברורה בקבלת רעיונותיו של פרידמן, גם אם הוא עצמו המשיך להתלונן על מעורבות יתר של הממשלות. והנה למרות זאת השכר החציוני על מ-1976 ועד 2005 ב-23% בלבד".

"מה שמוזר באבסולוטיזם של פרידמן" כתב קרוגמן, הוא שבתפקיד "הכלכלן של הכלכלנים הוא היה דוגמה לריסון עצמי…מדוע לא גילה ריסון עצמי בתפקידו כאינטלקטואל?" קרוגמן הציע תשובה יפה גם למקרים רבים אחרים: "פרידמן הכלכלן יכול היה לבטא ספקות. אבל מפרידמן, אלוף השווקים החופשיים, הציפייה הייתה להטיף לאמת, ולא לאפשר קולות של ספק". ישפוט הקורא האם דבריו של קרוגמן על פרידמן, עשויים להתאים לעוד כמה מקרים בנושאים ובמחוזות אקדמיים אחרים.