הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

22 דצמבר, 2013 פורסם ב קולטורה, קולנוע וטלוויזיה
תגובה אחת

מציאות אימים

שש פעמים

מאת: שירי מנשה |

רונה סגל ויונתן גורפינקל מביאים אל המסך סטירת לחי מצלצלת. התסריט שלה, הבימוי שלו, הנפילה התרבותית שלנו

אני מרגישה מרומה. הלכתי לצפות בסרט ומצאתי את עצמי בהקרנת המציאות על מסך ענק. היא הייתה כל כך מכוערת שם ב-Full HD, כל כך אכזרית, כתובה היטב ומשוחקת רע. היא הייתה כל כך מציאותית, שרציתי לברוח מהאולם, אבל לאן אלך? הרי היא שם, מאחורי הדלת, בלי יכולת לצעוק "קאט!" ולעצור את הכל.

הסרט "שש פעמים" מטיח בנו שני מעגלים שאנו מרבים לטפח – מעגל השפלה ומעגל העצמה. במרכזו של הראשון נערה בת שבע-עשרה בשם גילי (סיון לוי) שגרה בבניין דירות עלוב מול בתים פרטיים מפוארים ומנסה בכל כוחותיה להתקבל למעמד הגבוה של הרצליה פיתוח. היא מרבה להציג לנו עולם בכאילו ("נראה לי יותר אני מנצלת אותו כאילו") כמו כדי לברוח ממנו (כי אם זה "כאילו" זה לא "באמת"), ולהגיע לסיטואציות מיניות עם גברים. מה זאת אומרת "להגיע", לא סתם "להגיע" – להיגרר. כן, כמו שגוררים לעבודה חמור עיקש, סוס סרבן או פרה. סתם פרה, שהחליטה שהיום היא לא רוצה להישחט. היא גועה ובועטת, משתוללת, מתנגדת.

כמה עצוב לחזות במראה כזה, נכון? כך תרגישו גם בסרט. אמנם היא "רק" מפצירה שהיא לא רוצה, אותה נערה בת שבע-עשרה, אך לאחר תחינות ובקשות, שמתפרשות משום מה כגחמות סתמיות, היא מובלת לעבודה כמספקת צרכי נערים, ואני מוצאת את עצמי צופה באונס, כזה שמצולם במצלמת כתף, כזה שמודיע – זוהי המציאות, שבדרך כלל מגיעה אלינו מפי קול מעוות ופנים מטושטשות, בתוך הרפש הזה אנחנו חיים. כשגילי כבר אוזרת אומץ ומוחה "לא רוצה" היא נענשת על חוסר ביצוע, נהדפת מחברה שאליה היא כל כך רוצה להשתייך, ואחר כך חוזרת על ארבע, תרתי משמע, להציע את עצמה לכל מי שנראה מאהב פוטנציאלי. הפתגם "ואהבת לרעך כמוך" מקבל משמעות שטנית כשהנערים מעבירים אותה מאחד לשני.

המעגל השני נוטה להסתתר, אך בסצנה אחת הוא לפתע מתגלה אליי. כשנער בן שבע-עשרה מתבונן עם אביו בתמונות, שבהן הוא מתרועע עם בחורות חצי ערומות שאינו יודע את שמן, והאב טופח על שכמו במקום לנצל את הרגע וללמדו אנושיות מהי – זהו מעגל העצמה גברי. זהו פשע לא מבוקר, והוא עובר מדור לדור, וזה נורא כמו שזה נשמע. אנחנו צופים באישור מטרים לאונס.

"שש פעמים" צועק על מי שהעז להאשים ילדות בפרשיות אייל-גולניות, מטיף לנו שאנחנו לא הורים כי אנחנו כן חברים, שאנחנו לא עוצרים ילדות מלבחור באין ברירה, ותמורת מה? חברים? פופולריות? אולי אהבה, שמתבררת כמדומה, חסרת רגש, נהנתנית, מנצלת, דורסת, מתעללת, כוחנית? הוא מראה לנו את מאחורי הקלעים של הטיעון "בהסכמה". אך נראית הסכמה – כשהיא אומרת "לא" ואז שותקת ומניחה לזה לקרות.

למרות שהסרט מביא אל המסך דוקומנטריות מבוימת, אפשר גם לטעון שנעשתה כאן הכללה ושהואשמו חפים מפשע – כי לא כל הנוער מתנהג כך, לא כל הבחורות נופלות כך, לא כל ההורים יוצאים מהתמונה. נכון, אי אפשר להתכחש לכך ששוב גברים מוצגים כבעלי הכוח, ששוב נשים ונערות נמצאות בעמדת חולשה. אפשר להאשים את "שש פעמים" בשימור סטראוטיפים, אבל אולי עדיף לא להיתמם וכן להודות שהתרבות הולכת וגוועת. אם התופעות האלו קיימות אצל חלק קטן מהנוער – עשרה אחוזים, שני אחוזים, אחוז אחד – הן צריכות להיות מוצגות לכולנו.

מאחורי יושבים ארבעה נערים ומצחקקים. מדי פעם זורקים הערה – "איזו מכוערת!"

כמה אירוני.

בקיצור – 9 במדד שלי.

לטריילר: http://www.youtube.com/watch?v=j6ugrXVAPlo

תגובה אחת

  1. מאת אנה:

    אהבתי מאוד את הביקורת ואני מתחברת לחשיבה שלך. אני חייבת להודות שהסרט זעזע אותי באופן אישי וגם אם הוא מאוד קיצוני אני חושבת שאפשר להתחבר אליו בפן של חוסר הביטחון, הרצון להשתלב בכל מחיר, מעמד האישה, לחץ חברתי ועוד הרבה דברים שקרו לנו בצעירותנו ועצוב להגיד אבל יש סיכוי שיקרו גם לילדנו וצריך להיות מודעים ואף מזועזעים כדי לנסות לשנות את המציאות. אני חייבת להוסיף כי הלכתי לראות את הסרט בקולנוע ואני וידיד שלי היינו הצופים הכי צעירים באולם, השאר היו בני 40+ ואם מתעלמים מהמבוכה של לשבת לידם בקטעים הפחות נאותים, אני דווקא דיי שמחה שהם נחשפו לסרט הזה.
    יצירה מוערכת בהחלט.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>