אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

'סולילוקווי' כותבות על חנוך לוין |

כתב כך, עד שהאוזניים נחרשות מעצמן וחריצים של תפרים דמיוניים תופרים אותן לעצמן, שלא נשמע, כי לא נוכל.

כתב כך, עד שהבטן מתהפכת מכעס. מתחושה של זלזול. מתחושת הבוז הגדולה מאדם שעומד מעל כולם, מצביע וצוחק. ועושה זאת כשכולם בוכים – הוא עומד וצוחק.

כתב כך, עד שהרוק צורב במעלה הגרון ונועץ סיכות של מילים שזורמות עד ללב הפגוע.

כתב כך, עד שהצחוק שיוצא מהפה הוא כמו הבל הריח של אדי האלכוהול הנפלטים מפיו של השתיין.

כך הוא כתב. וגם אם לא נאמין, כשהתהפך על משכבו, כאב לו.

כאב לו, לכן הוא כתב. היה לו אכפת. יותר מכל הוא רצה שנבין את מה שאנחנו לא מסוגלים להבין, רצה שיהיה לנו טוב, ושלא רק נחשוב שטוב לנו.

רצה שנדע להעריך את העץ שיש לנו ליד הבית. מי מאיתנו מספיק לבקר את העץ ליד הבית? להריח את הריח של האדמה סביבו? לשבת מעט בצלו?

האם תוכלו למצוא בו את הרוך, את האהבה, את החיפוש למציאת הטוב האמתי, ולא המכור?

במיוחד בימינו אנו, כשהתקשורת מוכרת לנו כוכבים ומזכירה לנו שזאת המציאות, ואם יש לנו ספק בה, כדאי אולי שנוריד את האפליקציה ונבדוק.

במיוחד עכשיו, הוא רלוונטי יותר מכל. הכתבים שלו דורשים עיון מחדש, אך הפעם עם מעט יותר רוך, והבנה, והתבוננות על החיים ממקום אחר.

מפורק, מנוטרל, טבעי- ושוב בניה מחדש.

"כמה יכול לבעור בן-אדם? ובסך הכל, בשביל מה?" (חנוך לוין)