אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: סולילוקווי |

סטודנטית מהחוג לספרות מספרת על המפגש המיוחד עם הסופר מהעמק, מאיר שלו, אשר בא לספר על ספרו החדש "שתיים דובים"

ולאחר מכן, כל העומס שהצטבר השבוע: עבודות, מבחנים, מערכי שיעור וקור שקשה לסבול- נעלם.

במקומו, הגיחה מהעברית היפה שלו רותה תבורי. האשה חסרת המעצורים שברשימת החשיבות: "רובה, פרה, עץ, אישה" אין ספק שהיא צריכה להיות בהתחלתה.

וכך גם קורה במהלכו של הסיפור, הדמות הנשית שמדורגת בתחתית הרשימה, הופכת לרבת משמעות עבור כל הדמויות בסיפור.

אני מניחה שגם אם לחלקנו עוד לא יצא להכירה, בלתי אפשרי היה לצאת מהמפגש בלי להרגיש שאנחנו מכירים אותה כדמות מציאותית ממש.

מאיר, בקולו הנעים והצלול, ובכוח דמיונו הפורה, הרגיש, הנשי הותיר בנו את תחושת המציאות – כפי שג'פטו עמל יום ולילה על פינוקיו על מנת להפכו לדמות אמתית – כך גם מאיר הצליח להשאיר את אופייה המרטיט של רותה חיה וקיימת, משוועת לכך שנקשיב לסיפור חייה.

בצניעות ובהומור, התיישב מאיר על הספה הלבנה, וסיפר לנו איך רקם עור וגידים לרותה.

תחילה, יצירתה של רותה הייתה בהצגת דמות שמרבה להג כפי שהגדירה עורכו, כלומר "חפרנית" כפי שהגדירה בנו. על כן, נכנסה הדמות לשבע שנים בגלות מגירתו של מאיר, עד שיכל להוליד מתוכו את הדמות המבריקה של רותה כפי שאנו הכרנו אותה בקריאת הרומן.

דמות זו וסיפורה מעוררים סקרנות רבה, על כן ד"ר אילת שמיר, ראש החוג לספרות, אשר ראיינה את מאיר, פנתה אליו בתהייה אם הייתה לו דמות שנתנה לו השראה לכתיבת דמותה של רותה. מאיר הרהר במחשבותיו, ונזכר בדודה רחוקה שגם היא מרבה להג כמו רותה.

מה שמיוחד במפגש עם סופר זו האפשרות להתבונן מקרוב בתהליך שעובר הסופר עד להוצאת הספר, וגם אם לפני קריאת הספר התהליך נראה פשוט, קולח, זורם ופורץ את כל סכרי המציאות היום-יומית, לאחר שיחה עם אותו סופר הדבר נראה אחרת.

כתיבת רומן יכולה לארוך אפילו שבע שנים – "כחכות רחל לדודה…" מאותו רגע שבו הסיפור נכתב על פני עמוד בלבד, עד להוצאת הרומן בכללותו על כל דמויותיו, עובר הסופר תהפוכות רבות המושפעות לא מעט מתחקירים עם אנשים שונים. כן, כך מאיר הגיע עד לדודתו הרחוקה והדברנית, ואפילו התיידד עם איש מוסד שלימד אותו היטב את שיטותיו, ולמה לא כדאי לחצות כשאין מעבר חציה…

המפגש נחתם בסיום אשר פילס את דרכו אל תודעת הזיכרון כחוויה נפלאה – הקראת קטע מהרומן בקולו של מאיר בעצמו. כל מילה בסלע. כל פסיק רווח נשימה בריאותיו, כל נקודה הותירה דממה בחדר. והדמות של רותה, מביטה בו מבין השורות, ומחייכת.

ההוכחה לחשיבות מפגשי יוצר אורח כגון אלה נראתה לפי הנוכחות המלאה של הסטודנטים לחוג ורבים אחרים, והאולם שהיה מלא עד אפס מקום. הנוכחות הרבה אף העלתה הצעה שלמפגשים בסדר גודל כזה – מומלץ להקים אודיטוריום באורנים, סוף סוף.

תודה לד"ר אילת שמיר ולסגל החוג לספרות על האירוח המופלא והמרתק הזה,שממנו כולנו יצאנו נשכרים.