אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: הילה מזוז | 

למה התכוונו כשצעקנו בכיכרות "צדק חברתי"?

בקיץ 2011  שברנו שתיקה ארוכה ויצאנו לרחובות כשעל שלטינו התנוססה הססמה "העם דורש צדק חברתי". העיתונאים, השדרנים  ואנשי התקשורת בעולם כולו נתנו למחאה את השם:"מעמד הביניים".

על הבימות בתל אביב לא עמדו הפוליטיקאים או נושאי המשרות, אלא אזרחי ישראל שנשאו דברים בפני רבים אחרים. באותם רגעים תהיתי לעצמי האם המחאה שלנו פגשה את כולם? את המשפחה מהעשירון השלישי הממוצעת? או מהעשירון החמישי? הרי גם זו וגם זו יכולות לקרוא לעצמן "מעמד הביניים", ובכן, מה ההבדל?

רבבות אנשים נכחו בהפגנות, ישנו באוהלים וצבעו שלטים. מבחינה מספרית כמות האנשים הייתה גדולה בהרבה מהמציאות המספרית האמתית של "מעמד הביניים" (לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), אך הדבר לא מנע מאף אחד מהם למצוא את נקודת ההזדהות האישית שלו ולקחת חלק במחאה.

"אנו דורשים כלכלה אנושית, כלכלה שלא דורסת אנשים, כלכלה שיכולה לראות את המצוקות של האנשים ולא לחשב רק מספרים" כך צעק איציק שמולי באחת מההפגנות בהן נכחתי, אך עם הזמן גם כרזה זו התמוססה על ידי הממשל הקפיטליסטי ועל ידי ועדת טרכטנברג שנתנה את החותמת בעת פרסומה על כך שהמחאה אינה מצמצת את הפערים הכלכליים בין עשירים ועניים, שלדעתי…אלו שתי קבוצות האוכלוסייה המרכזיות שבינן מתחלקת המדינה.

ועכשיו, כשנתיים לאחר המחאה, לאחר היותנו מלוכדים, שוברי שתיקה ומוחים, גילינו בצער רב כי בלב הקונצנזוס הישראלי אינם עומדים יעדי הצמיחה הכלכלית. הגזרות הכלכליות נוחתות עלינו מידי יום ביומו-אתמול היו אלו מוצרי החלב והיום זה מחיר ליטר בנזין – הישג! רבים החלו לשבח את ראש הממשלה על החלטתו וחבר-כנסת מטעם הליכוד אף הוסיף כי "הממשלה הוכיחה שוב כי היא קשובה לרחשי הציבור" האומנם???  הכיצד אתם קשובים לרחשי ליבנו כאשר בעת ובעונה אחת אתם מנחיתים עלינו מכות כלכליות בזו אחר זו ואפילו לא מעלים את השכר בהתאם?

כיצד אוכל לרכוש דירה בעתיד? כיצד אוכל להמשיך באורח החיים שלי עד כה כאשר ילדים יהיו על הפרק? האם אוכל לממש את עצמי מבחינה אישית כאשר הכיס ריק והראש טרוד במה יוליד יום?

אלו מחשבות המטרידות אותי ואתכם כאחד, אין פה שום אדם אשר המחשבה "האם יוכל לשלם מחר את חשבון החשמל" אינה מטרידה את מוחו. הניסיון שלנו להיאבק בממסד אינו נגמר, עלינו לשחזר את קיץ 2011 ולצאת שוב לרחובות. קיימת בי התחושה כי אנשים התייאשו וקיבלו על עצמם את עול הגזרות הכלכליות, ניראה כי שוב איבדו תקווה באנשים כתוצאה מהליכתם של שמולי ושפיר לפוליטיקה תוך כדי שהם שוכחים את אשר צעדו עימם ברחובות, חלקו איתם מאהל ולפעמים גם חתיכה של פרוסת לחם.

כל עוד אנו כציבור שותקים שוב, איננו מגדירים מיהו ומהו "מעמד הביניים" ואיננו מגובשים – יכולה למעשה  ממשלת ישראל להתרווח בכיסאותיה ולהמשיך בשיטתיות לשים בלב ליבו של סדר היום הציבורי את אי היציבות הביטחונית, את ההגנה על המולדת ואת הסכסוך הישראלי הפלסטיני.

ואנחנו…

נמשיך לבקש ולדרוש סוציאליזם…