אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

 מאת: הראל גולשטיין |

ג.ק צ"סטרטון כתב שהאמנות מכילה גבולות, ושהחלק היפה ביותר של כל תמונה הוא המסגרת. אם ננסה להמשיל את זה על המתרחש בהווה נמצא שהמסגרת לא קדושה בעליל, לא מהווה יותר מדי מודל לחיקוי, ושכל העניין הזה של גבולות גם ככה פרוץ לגמרי. כלומר היחס שלנו לאמנות השתנה בצורה כל כך משמעותית לעומת העבר הלא כל כך רחוק, ולא באמת משנה איזו סיבה מנסים לייחס לזה. למשל כסף, עוד כסף, אולי אמנים פחות מוכשרים מבעבר? בעצם, שוב אולי כסף. אבל זה לא באמת העניין, ואל תבינו אותי לא נכון – אני מספיק מחזיק מהאמנות כשלעצמה בשביל לדעת שהיא לא חייבת להיות מעיין שופע של ערך מוסף, היא לא מוכרחה להקרין ערכים נעלים, ויכולה למלא את חלקה על תקן 'באתי לבדר לא לחנך' ותו לא. אדרבה, אם יצירת בידור תניב לפלוני הרבה כסף אבל תיעשה משיקול רציונלי ומוסרי מה טוב בעיניי. עם זאת, בעידן הפוסט-מודרני בו רוב היבטי החיים מושפעים בצורה כזאת או אחרת משיקולים כלכליים, ותכניות טלוויזיה נוצרות באופן מכוון למטרת הרווח בלבד, לא אמורה לעלות אמירה צנועה בסגנון – 'חזירים, תפסיקו ומיד להזנות את התוכן שאני צורך רק בשביל להעלות את הרווח שלכם'? עם כל הכבוד לחזירים כמובן. אני מניח שזה אמור להעלות טענות דומות בתחומים נוספים למשל הבריאות, החינוך ומה לא, אבל בואו נצמצם את הגחמות הרוטנות שלי לכמה שפחות תחומים.

בשנת 1977 ארה"ב שיגרה שתי חלליות לא מאוישות לחלל, במטרה לחקור את המערכות הארציות של שבתאי ואוראנוס ומשם להמשיך לנוע אל תוך ה'כלום הבין כוכבי' (או הכל, כפי שתרצו) לצורכי מחקר. למעבורות צורפו קפסולות שמכילות צלילים ותמונות שמגלמות את השונות והגיוון שבחיים ובתרבות כדור-הארץ, והוא מיועד לכל צורת חיים שעלולה להיתקל בו, תהה זאת ישות חוצנית אינטליגנטית או אפילו המין האנושי בעתיד הרחוק מאוד. בנוסף עוצב מסר שישודר על ידי שתי החלליות בכל אפשרות של מפגש, שמכיל את צליל פעימות הלב האנושי ולסירוגין יצירה של בטהובן. ברור שהמין האנושי מייחס חשיבות רבה לאמנות שהוא מייצר, אבל אולי היום הוא צריך להקפיד קצת יותר על 'איך' ו'למה' היא משווקת.

קטונתי מלבקר לרעה את עולם הפרסום כולו ואת דרכיו לשווק אמנות, ואני מאמין שכל בר דעת מבין שמנגנון שמייצר פרנסה לא יכול להיות רע הכרחי. כלומר, גם הביקורת שנוחתת על המשווקים צריכה לגלות את האבחנה הקלישאתית של 'זה לא רק מה שאמרת – זה איך שאמרת'. עם התפתחויות לא באמת מפתיעות בעת האחרונה כדאי גם לשים לב ל'מי אמר'. נרד לשורש העניין- כש'זמר מפורסם' במשך המון זמן מקבל יותר חשיפה מאיוב/אמא תרזה/ישו/נלסון מנדלה וכל דמות אלטרואיסטית אחרת (חיה או מתה), ואיתו (כאילו שזה לא מספיק) גם 'יחצן-מפורסם-קולגה-של-זמר-מפורסם' עומד ומטיף מוסר על הרבה יותר מדי במות – אולי אין באמת סיבה להיות מופתעים שאנחנו נהיים קצת יותר טיפשים; קצת פחות מוסריים; קצת פחות עם הרצון לפרגן לאמנות שבאמת נעשית מתוך חדוות יצירה; והרבה יותר מנוצלים. אבהיר את הטענות האחרונות בעזרת דוגמה מאמן מוכשר שמת צעיר מדי. ביל היקס היה אמן סטנד-אפ אמריקני שנפטר ב'93, והיה ידוע בגישתו האנטי-ממסדית, המאוד הומניסטית, והוא עטה בכנות ובגאווה את המסכה של 'לא דופק חשבון. אם אתם חמדנים ומאעפנים אני אכנס בכם מול המיקרופון ומול אנשים'. את אחד הקטעים שלו הוא הקדיש לאנשי השיווק, בכל מקום ובכל זמן, את האמרה "You're fucked. And you're fucking us". אחרי זה הוא גם ביקש מהם יחסית בנימוס שיסיימו את חייהם בכל דרך שיבחרו – רק שיסיימו אותם ובהקדם. לא אגזים עד כדי כך, אבל אפרופו בידור, תודו שהניואנס משעשע.

 אחזור ליחצן ולדומיו. לא פרדוקסלי בלשון המעטה, כשבפאנל תקשורתי באולפן חדשות מסוים, שמורכב ברובו מאינטלקטואלים במידה זו או אחרת – עומד היחצן ומפטפט על 'החוק הוא נר לרגליי' ושדווקא בגלל זה הוא מגן בחירוף נפש על הזמר המפורסם? כיף לי לטעון שגם פרדוקסלי וגם מריח קצת כמו צביעות. תתבעו אותי. אבל בואו נעלה למעלה בסולם האשמה. הרי לצבוע לא מזיז מוסרית כשהוא אוכל בבון. הוא פשוט רעב. ומן הסתם שגם את האמא של הצבוע אי אפשר להאשים.. בעצם מה, נרד על המנכ"לים? על הזכיינים? המפיקים? הרי העבודה שלהם היא לקחת מאיתנו כסף, ואיתו לייצר עוד דרכים לקחת מאיתנו כסף. וכמובן שלספק בידור ותוכן על הדרך. לבקיאים ולסקרנים אני מקווה שברורה הדילמה האם זו אשמתנו שהטלוויזיה 'מאכילה אותנו טראש' מכיוון שאנחנו לא מתנגדים לכך, או שזו אחריותם הבלעדית וממילא התחרות הטבועה בתחום ניוונה כל שיקול ערכי שמשפיע על התוכן שמועבר לצופים. מתאים לציין שדנטה אליגיירי פעם אמר שהמקומות האפלים ביותר בגיהינום שמורים לאלו ששומרים על ניטרליות בעתות משבר מוסרי. אז לפחות מבחינתי ברור שהאשמה היא על שני הצדדים, ובכל זאת.. קצת יותר "עליהם". אז הנה הגחמנות שלי עולה שוב ולא לציבור אני אפנה את הטענה הבאה, אלא לאחראי התוכן, יצרניו, ומגישיו שמעבירים לנו אינסוף ריאליטי ומצגי שווא של איכות בשביל שלא נשים לב שמה שהם באמת רוצים שנראה זה פרסומות – אתם ממש דפוקים ואתם ממש דופקים אותנו.