אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: יונתן בירן |

כמו בכל שנה זה הגיע – הוויכוח המוכר – "איפה חוגגים את חג הסוכות", ככה זה כשאתה ואשתך זוג סטודנטים נשואים, בלי גרוש על הטוסיק. מי בכלל יכול לחשוב על לרכוש דירת ארעי (סוכה) כשהמאמצים מתרכזים ב'לממן את שנת הלימודים' וב'לגדל תינוקת קטנה'?! הדבר האחרון שאתה חושב עליו הוא לבנות סוכה לבד – חוץ מזה, מה אנחנו מהטיפוסים ה'לא משפחתיים' האלה? ה'סוליסטים' שתמיד מעדיפים להיות בלי המשפחה? ממש לא. משפחה זה "מאסט" ואין חגים בלי משפחה. אז זו לא הכוונה, הכוונה היא – לא להיות מופלה. מה עם קצת איזון בנושא הביקורים?!

אשתי דבקה במסורת הקבועה 'לגרום לבעלה לחגוג את כל "החגים השווים" אצל ההורים שלה' (בדיוק כמו בשנה שעברה בה מצאתי עצמי בארוחת חג פסח יושב מול ראש כבש שמביט בי בעיניים אומללות, כאילו הוא אומר לי: "אחי, זה בסדר, אתה לא היחיד שלא מבין איך הוא הגיע לשולחן הזה"). אך מאז אותו החג החלטתי להקשיב לכבש המסכן הזה וללמוד ממנו דבר חשוב – לעמוד על שלי, אז הפעם הכרזתי שבועיים לפני ראש השנה על כוונותיי סוף-סוף לעשות סדר בביקורים אצל ההורים בחגים. אבל איך אומרים – האדם מתכנן ואלוקים צוחק… לא שזה עזר לי…

חג הסוכות אצל ההורים של אשתי תמיד כולל סוכה גדולה והרבה עליות וירידות במדרגות מקומה רביעית עד קומת הקרקע (לפחות חמש פעמים ביום). ההליכה לבית הכנסת היא סצנה נוספת הכלולה בחג מכיוון ששלושת הגיסים שלי "דופקים איחור" קבוע לבית הכנסת. אבל, למען האמת, זה די נחמד כי אני בעיקרון מאחר כרוני, אז כשאני אצל חמי וחמותי אני מאחר עם עוד אנשים ביחד וזה הרבה יותר נעים מאשר לאחר כשאתה לבד.

השינה בסוכה של חמותי היא אושיה בפני עצמה. בסוכות שעבר זה נגמר רע: לא נרדמתי כל הלילה בגלל רעשים מוזרים מסביב לסוכה, (כנראה שאלו היו החתולים שמחטטים בשקיות הזבל ליד הסוכה השכנה); היה חום איימים והתבוססתי בתוך הזיעה של עצמי. אבל הרגע הכי גרוע היה כשהתעוררתי והביטו בי פנים של אדם זר, שנראה כמו הומלס, מבעד לחלון הסוכה. בקיצור  שתיים-אפס לאשתי! אבל זהו! נגמרו הימים האלו! סוכות הבא אני מקשיב לגברי הכבש מהשולחן של פסח…