הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

23 נובמבר, 2013 פורסם ב זמנים משלנו
אין תגובות

הזמן הסיפורי שמעצב את חיינו: מה אנחנו מספרים לעצמנו בחג החנוכה?

מאת : ד"ר משה שנר, מכללת אורנים, www.mosheshner.co.il , נובמבר 2013 |

אנו מתקרבים לחג החנוכה. בחוץ כבר חשכה מוקדמת של חורף שסדרו בעבורנו הזמן הקוסמולוגי "הטבעי" ו"שעון החורף" האנושי. כמו החצבים בשלהי הקיץ כך צצות הסופגניות על מדפי הקונדיטוריות ובתי המאפה למיניהם ומבשרות את החג הקרב. אין כמו אנשי המסחר לשמור את מועדינו.

משה שנר

משה שנר

אנו אוהבים את החג על טעמיו ומראותיו – הנרות שבחנוכיה ומשחקי האש שבהם כמעט שרפנו את הבית כשהיינו ילדים וכעת עסוקים בכך ילדינו בשקדנות פירומנית – ואנו גם מעלים על נס סיפור: סיפור חג החנוכה.

רוב חגי ישראל, כמעט כולם, מספרים סיפור. אנו אוהבים סיפורים. אנחנו מכורים לסיפורים כי תודעתנו היא סיפורית. ספר טוב או דרמה קולנועית שובים את לבנו הרבה יותר מסוגיה מדעית. שגיאה מהותית ומתודית גדולה שוגים מורי בתי הספר – וגם מורי המורים הללו – כאשר הם מלמדים את "הערכים" שמנחיל החג, לכאורה: חג הפסח את ערך החירות, ט באב את ערך האחדות ואהבת האחים ואילו חנוכה את ערך "האור" והנאמנות המוחלטת לקב"ה. כי חגים נולדו והתמסדו קודם כל בשבילך להנציח ולהחיות בכל שנה דרמה סיפורית שהיא חלק מהסיפור הגדול שמספר לעצמו הציבור החוגג את החג. החג הוא הזדמנות לקיים תיאטרון פולחני שבו נוטל חלק הציבור החוגג כשחקנים וכצופים כאחד. באמצעותו הם מחיים את הסיפור קדום שביסוד החג. נכון שאפשר לחלוץ מכל סיפור "ערכים" ורעיונות" אולם זהו מתכון בטוח להרס הסיפור – ניתוח רעיוני שלו. הסיפור הוא קודם כל סיפור שהקבוצה חיה במשותף. הוא האמצעי החינוכי לגיבוש תודעת הקבוצה; לא השיח על ערכים ואידאות אפלטוניות שמעניינים ילדי בית ספר צעירים כקליפת השום.

בפינה הזו העוסקת בזמן נעלה מפעם לפעם את הסיפור התורן שמגיע זמנו להיות נחגג על בימת החג הקהילתית והמשפחתית שלנו. מהו הסיפור שחג החנוכה מספר? אם נפתח את סידור התפילה נשמע את הסיפור על טיהור בית המקדש בידי בית חשמונאי ועל הנס הגדול שעשה אלוהי ישראל לעמו כשהמציא להם פך שמן קטן, "כד קטן ששמונה ימים שמנו נתן". הנס היה כפול: נס הניצחון של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הזדים, "עושי תורתך" מול מחרפי השם ומחלליו. בעשיה פולחנית, בתפילה, בשירים ובסיפורים שאנו מספרים לילדנו אנו מבטאים סיפור שנהיה ליסוד של זהות: אנו המעטים והטהורים שבזכות מעשה הנס גברנו – כמו תמיד – על הבאים לכלותינו.

קשה להגזים בחשיבותו של הסיפור הקולקטיבי הזה בעיצוב תודעה קולקטיבי יהודית. המאבק על שמירתו בעתות של שמד ורדיפה עוד הוסיף להרואיות שלו.

אולם הסיפור הזה עומד בפני כוחות של פירוק ובניה מחדש בעת המודרנית בעת ש"רשעים" שואלים "מה המצווה הזאת לכם" ותוהים על דיוקו וטעמו של הסיפור. מחקר תולדות החג וההיסטוריוגרפיה המדעית של מלחמות החשמונאים מעלים תמונה היסטורית שונה. בספרי החשמונאים – המקור ההיסטורי הנאמן ביותר שיש בידינו לפרשת מלחמות החשמונאים וראשית החג – אין משום מה זכר לנס פך השמן.

המלחמה החשמונאית הייתה קודם כל מלחמת אזרחים פנים יהודית, שהתרחשה בישראל בין יסודות חברתיים, יהודיים, שביקשו להשתלב במבנה המדיני-חברתי-תרבותי של הממלכה הסלבקית ובין יסודות עממיים יותר שביקשו סדר חברתי ותרבותי אחר, נאמן ל"תורת ישראל". לתקופה קצרה, בהנהגת משפחה כוהנית מדרג נמוך, בית חשמונאי, גברו היסודות העממיים והקימו את ראשיתה של האוטונומיה החשמונאית שנהייתה מעט אחר כך לממלכת החשמונאים.

שמונת הימים של החג אינם עדות לנס כד שמן, אלא לכך שחנוכה היה במקורו חידוש של חג סוכות שהוא הוא חג האש העברי הקדום והוא כידוע נמשך שמונה ימים. לכן היה צריך לחדש ולבנות מזבח טהור. לאחר הניצחון הורה בית חשמונאי – לפי המקורות ההיסטוריים – להמשיך ולקיים חג שני שתכניו הם אש ושמונה ימים וכך נותרו בידינו שני חגים מתומנים (מלשון שמונה).

הספרות הרבנית המאוחרת לא רצתה להעצים את גבורת בית חשמונאי, שהיה יריבו של מעמד הרבנים העולה ולא להעלות על נס את גבורת האדם ולכן כנראה בחרה לספר סיפור על הצלה משמים ועל נס שמימי של כד שמן שאינו כלה. לגבורת החשמונאים נותר הד קלוש בפיוטי החג בהם מדמיינים לעצמם יהודים את גבורתם לנוכח ההשפלה שהיא מנת חלקם, למשל כיצד הם מגיבים על חילול כבודה של אחות החשמונאים בעת כלולותיה ("זכות הלילה הראשון, הנתעבת שלקחו לעצמם האצילים בימי הביניים)

ואילו בעת המודרנית, עם ראשיתה של התנועה הציונית, ביקשו מחנכים ויוצרים להעמיד שוב את התקומה על מעשה האדם ואומץ ידו וגדולת רוחו ולכן בחרו לשיר את "אנו נושאים לפידים" ואת "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" אלא אנו בעצמנו להר עלינו ואורות גנוזים כבירים גילינו.

וגם עתה המאבק הזהותי נמשך – המאבק על דמותה הסיפורית של החברה היהודית בת ימינו. האם נספר את סיפור התפילה על מעטים טהורים שניצחו רבים טמאים שהרי אנחנו תמיד כאלו מהסוג הראשון, הטהור? האם נשיר את "מעוז צור ישועתי" שמעלה על נס את חנוכת המזבח ואת טיהור המקדש כפי שהוא בסיפור הקדום יותר? או שנדבר על כוחו של האדם כיום שוב אינו סומך על גבורת שמים אלא על רוחו שלו? ואולי – נחפש סיפור אחר, על אחוות בני האדם ששוב אינם מחלקים את האנושות לטהורים וטמאים אלא מחפשים אור משותף.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>