טיפים לשנת הלימודים החדשה

טיפים לשנת הלימודים החדשה

17 אוקטובר, 2016
מתרגשים? גם אנחנו. עמית ססבון, סטודנט שנה ב' (לאזרחות ולימודי ארץ-ישראל) ודור בר, סטודנטית שנה ג' (לחינוך מיוחד ומדעים) החליטו לפנק אתכם בכמ...
המשך קריאה
25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE

25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE

27 יוני, 2016
25th ANNUAL CONFERENCE OF THE DEPARTMENT OF ENGLISH LANGUAGE AND LITERATURE, ORANIIM The 25th annual conference of the Department of English...
המשך קריאה

This morning I pray for my enemies

19 יוני, 2016
 This morning I pray for my enemies This morning I pray for my enemies. Tonight I will arm myself with placid emotions to pursue those peace...
המשך קריאה

Teaching Icarus

19 יוני, 2016
Teaching Icarus Early morning, much too early for this learning I am trying to revive a weary lesson: Homophones – pair of words, worlds apa...
המשך קריאה

In-between

19 יוני, 2016
In-between I'm not afraid of love, nor hatred. I'm afraid of the in-between of standing on the thin line between  love and hate having no fe...
המשך קריאה

הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו

15 נובמבר, 2013 פורסם ב ספרות ושירה
3 comments

"החיים שלי הם חומרי כתיבה נהדרים"

תמונה לירוןיוחאי

לירון יוחאי

לירון יוחאי, סטודנטית בת 25, לומדת בחוגים לספרות ולחינוך, פרסמה כמה וכמה שירים החושפים את אישיותה ואת הכאב המלווה אותה מגיל בגרות. לירון כצנלסון פגשה אותה וניסתה להבין את מקור הכאב ועד כמה השירים שהיא כותבת מבטאים את מה שהיא לא יכלה לומר לחבריה עוד מאז שהייתה בת 12

 מאת: לירון כצנלסון |

שדופה. מאת: לירון יוחאי

שדופה. מאת: לירון יוחאי

לפני כשנה דפדפתי בגיליון 'קו נטוי', גיליון המאגד יצירות של סטודנטים ושל מרצים מהמכללה. בין הדפים, משכו את עיני כמה שירים המכילים סיפורים אנושיים כואבים. סִקרן אותי לגלות מיהי אותה משוררת מוכשרת? נדהמתי לגלות שאני מכירה אותה היטב.

לירון יוחאי, הסטודנטית שבילתה איתי בלא מעט קורסים, הבחורה מלאת חוש ההומור, היא אם היצירות הללו. מאז, נחשפתי לשירים רבים פרי עטה, והסקרנות שבי רק הלכה וגברה – מניין מגיע כל הכאב?

יוחאי, 25, סטודנטית בשנה השלישית בחוגים לספרות ולחינוך, היא בחורה קטנה עם נוכחות גדולה, אך אם מתסכלים מספיק עמוק, מגלים, ממש כמו בשיריה, עולם בלתי פוסק של רגש. מגיל 12 היא כותבת. כששאלתי אותה כיצד התחילה לכתוב, מבטה החייכני והקליל השתנה לארשת פנים רצינית, נראה היה כאילו היא מתכנסת בתוך עצמה ומתחילה לשחזר את סיפור חייה המרתק. לאחר כמה רגעים של מחשבה היא עונה "הרצון הזה לכתוב, נבע מהצורך להוציא קול שלא יכולתי להוציא בחברה".

למה?

"בבית הספר לא הייתי מקובלת, הייתה את החבורה של 'המקובלות', הייתה את מלכת הכתה, השליטה, היפה והמוצלחת, זאת שהיו לה את הציונים הכי טובים, זאת שכל הבנים בכתה תמיד רצו להיות איתה, ויש אותי – שלא הכי מתחברת, שלא הולכת עם הזרם ותמיד הייתי חוטפת בגלל זה".

איך ניסית להתמודד עם המצב הזה?

"ניסיתי לעבור בית ספר, אבל ההורים שלי לא הסכימו והרגשתי שאני עומדת 'להתחרפן' – ממש ככה, ואז הייתי שומעת שיר ברדיו, מתעמקת במילים, מבינה אותן, מבינה את הדברים שמעבר. אז אמרתי לעצמי – תכתבי גם את, כי אם אין מי שיקשיב לי אז לפחות זה".

את זוכרת את השיר הראשון שכתבת?

חיוך של נוסטלגיה ומבוכה עולה על שפתיה, "מילות השיר היו: 'אני שונאת אתכם, יום יבוא ואתם תצטערו על מה שעשיתם לי, כי אני אהיה מוצלחת יותר ואני אעשה הכול כדי להתגבר על דברים'".

גם היום את כותבת בעיקר על כעס?

"אני אגיד לך מה שאני אומרת כל הזמן, החיים שלי הם חומרי כתיבה נהדרים, אני לא צריכה לחפש אצל אחרים. עד עכשיו היו לי המון מקרים של כעס, המון מקרים של חרטה. האהבה גם היא סיפקה לי חומרי כתיבה נהדרים".

את חושבת שחוויות החיים שלך הן הדבר היחידי שגורם לך ליצור?

"אני חושבת שלכל אדם יש ביקורת על הסביבה בה הוא חי, וזה בכלל לא משנה איפה הוא גר. השירה יכולה להיוולד גם מאלו שחייהם הם חיים 'נורמטייבים לגמרי' ולאו-דווקא מאלו שחייהם היו קשים. אני חושבת שגם אז הייתי כותבת כי זה משהו שצועק בי – הביקורת".

את לא מודאגת לפעמים מזה שיבוא יום ואולי לא יהיה לך על מה לכתוב?

לא, זה לא יעלם לעולם, כי יש לי מה להגיד, זה מה שיפה, כי אין דבר כזה מושלם, אם היה מושלם אז לא היה לי מה להגיד".

מתי החלטת לחשוף את עניין הכתיבה?

"בשנה הראשונה ללימודים. בערך בגיל 22"

למה לקח לך כל כך הרבה זמן?

כי לא הייתי בטוחה בעצמי, אף פעם לא ידעתי מה זה 'שיר טוב', מה זאת 'כתיבה טובה', בגלל זה נרשמתי בשנה הראשונה לקורס 'כתיבה יוצרת' עם יעל גלוברמן ובזכותה – נחשפתי".

בזכות הקורס הצלחת להבין שאת מוכשרת?

"אני לא חושבת שאני יכולה להגיד על עצמי אי פעם שאני טובה, אני חושבת שאני יכולה לנסות כל פעם".

אם לא האמנת בעצמך, למה פרסמת שירים שלך בגיליונות 'קו נטוי'?

"פרסמתי לא בשביל לקבל פידבקים, רציתי לראות מה זה עושה לאנשים אחרים, רציתי לבדוק אם הרגשות שאני מרגישה הם רק שלי. בזכות הפרסום באים אליי אנשים רבים, משתפים אותי ואומרים לי שהם מרגישים כמוני אז זה מרגיע אותי שאני לא לבד".

איך הגיבה הסביבה כשסיפרת שאת כותבת?

"קודם כל התגובה הייתה מאוד מפרגנת".

הופתעת מכך?

"כן".

למה?

"ציפיתי שהם יגידו "תראי, זה נחמד, אבל חסר ככה וככה…" אבל יש אנשים שהצלחתי 'לגעת בהם' , אנשים אמרו לי: "אני בכיתי כשקראתי את השיר הזה והזה…" יש בזה משהו מאוד מחמיא, כי ברגע ששיר נהיה אוניברסלי אני יכולה להגיד – נגעתי! את אף פעם לא יכולה לדעת איזה שיר יתפוס ואצל מי, אבל כשזה קורה… קסם…"

מי הכי הפתיע אותך בתגובה שלו?

"החבר לשעבר הפתיע אותי לרעה, זה לא עניין אותו בכלל".

מה זה גרם לך להרגיש?

"אני חושבת שדווקא כשאת מצפה מבן אדם למשהו אחד, וזה לא קורה, זה מאכזב הרבה יותר. לרוב אני לא מצפה מאנשים להגיב על הכתיבה שלי כי הביקורת העצמית שלי מאוד קשה ממילא".

יש יצירה ספציפית שאת מתחברת אליה במיוחד?

"כן, השיר מופיע ב'קו נטוי' 2013, הוא נקרא 'שדופה'. השיר מבוסס על סיפור אמתי שקרה לי. את המילה שדופה שמעתי בפעם הראשונה מההורים של בן הזוג שלי לשעבר. הייתי בתת משקל, הרופאה קראה לזה 'על גבול האנורקסיה', ועל זה כתבתי את השיר".

אפשר להגיד שבזכות השיר הבנת שיש איזו בעיה?

"כן, בגלל זה כתבתי אחר כך שיר שנקרא 'רזה מדי'".

אם תשחזרי בראש את השירים שכתבת לאורך כל השנים, מה השתנה בכתיבה שלך?

"אני רואה תהליך של התבגרות אך יחד עם זאת חזרה אחורה. תראי, אנחנו עוברים דברים בחיים, ואין מה לעשות אנחנו חייבים להתבגר. החזרה אחורה  היא באמצעות השירים שכתבתי על הילדות. הכתיבה מאפשרת לי לחזור אחורה, לבחון איך הורי גידלו אותי, מה הם עשו ויש לי המון מה להגיד על זה".

יש יוצר או יוצרת שהשפיעו עלייך במיוחד?

בנחרצות ובמהירות שולפת לירון את השם רחל ומסבירה: "מה שהיא עברה בחיים, זה שנידו אותה מהחברה כי היא הייתה חולת בשחפת. זה נראה כאילו היא תמיד הרגישה לבד בעולם הזה ואני מאוד מזדהה עם ההרגשה הזו. חוץ מזה, היא יודעת להגיד הרבה במעט מילים, אני ממש סוגדת למשוררת הזאת".

מה את יותר אוהבת לכתוב שירים או סיפורים?

"שירים. לגמרי. כי בסיפור את מתארת סיטואציות.  שיר זה רגש, משהו שאני מעבירה הלאה. שיר הוא קצר וקולע, לא שאני מזלזלת בפרוזה, אבל לדעתי שיר 'חזק' הרבה יותר".

לסיום, מה החלום שלך?

"לקום כל בוקר מאושרת ממה שאני עושה. אני מאחלת לעצמי לעולם לא להתייאש, וגם אם אתייאש, אני מקווה להצליח לאסוף את הכוחות שלי כל פעם מחדש".

 

3 comments

  1. מאת משה ב. יצחקי:

    הראיון עם לירון מרגש ונוגע. אני שמח על פרסומיה היפים והאמיצים ב'קו נטוי'. אין הוכחה ועדות יפים מאלה לספר את תרומתו של 'קו נטוי'המאפשר לסטודנטים, סגל ועובדים להביא את עולמם הפנימי והיצירתי וליצור את קרבת הלב ואת מה שלא יכול לבוא לידי ביטוי בתהליך הלימוד וההכשרה. אם מישהו תהה מהם גילוייה של 'רוח אורנים' בחיי המכללה. הדברים העולים בראיון הם עדות נפלאה לרוח המיוחדת שנושבת כאן. יישר כוח

  2. מאת מופיד סידאוי:

    מאוד סקרן אותי הראיון למרות שאני כותב וקורא "קו נטוי " לצערי לא נחשפתי ליופי שבשירתה של לירון אני לוקיח על עצמי לקרוא עוד פעם את השירים , בראיון הרגשתי כמה המשוררת כינה ואצילה אולי זה גם שנתן את הקסם לשירתה , אני מוכן לתרגם משירתה ולפרסם בערבית , יישר כח למראיינת ולמרואיינת . בכבוד רב
    מופיד סידאוי – אורנים

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>