אורנים דוט קום – מגזין האינטרנט של מכללת אורנים

מאת: תהילה זיגדון

יום ראשון, שנה א', מכללת אורנים, בפעם הראשונה אני סטודנטית לתואר ראשון. סטודנטית לדבר העצום, הגדול והמשמעותי הזה שנקרא חינוך. אני נכנסת לשיעור בעשר דקות איחור, מתה מפחד, "אוי לא אני מאחרת לשיעור. ביום הראשון ללימודים. אוי לא, איזה רושם לא טוב". ממהרת לעלות במדרגות, מחפשת את הכיתה, נכנסת מתנשפת, מזיעה, מרגישה קצת לא נעים, עומדת בצד ומתחילה להסביר למרצה "היי, סליחה, תראה אני יצאתי ממש מוקדם מהבית…אבל היו פקקים, ואני גם גרה בצפת ורק עכשיו עברתי ל…" המרצה קוטע אותי, מחייך ומסמן לי עם הראש פשוט להיכנס ואז ממשיך בשיעור.

החלק העיקרי אותו אני זוכרת מהיום הראשון של שנה א', הוא את החיוך של אותו מרצה (שמו שמור במערכת) אבל הסטודנטיות והסטודנטים לתקשורת כבר מתארים לעצמם על מי מדובר. לא, נו לא אודי, הוא לא היה בשנה א'. כן, בדיוק, קיזל. וכך למעשה עברו להן שנות לימוד במכללה לחינוך – בחיוך.

ארבע שנים עברו, החלטתי לעשות צעד ענק בחיי ולהגשים חלום ילדות ישן, לעבור לתל אביב, העיר הגדולה. ת'כלס, לא חשבתי שאעשה זאת בסוף. חשבתי על כך, דיברתי, מלמלתי משהו, שיתפתי חברות, התענגתי על הרעיון אבל לא באמת חשבתי שאגייס את האומץ. והנה, היום הראשון של המעבר ואני גרה בתל אביב, בדירה עם שותפה מגניבה וכלבה מגניבה לא פחות, במרכז אבן גבירול ולא מאמינה שהגעתי לכאן.

אז אני כאן. גרה כאן, במקום האלוהי, העצום, הגדול והמדהים הזה שנקרא תל אביב. והנה בעוד מספר ימים מתחיל היום הראשון שלי בעבודה כמורה בבית ספר לנוער בסיכון בחולון. משרה מלאה. וואו.

כן, ידעתי שאני קופצת למים העמוקים, ידעתי כי הזרם הוא קשה והמנהלת הודיעה לי כבר ביום הראשון: "כל המורות והמורים פה ברחו, מעטים הם אלו שהצליחו, אנחנו מחפשים אנשים עם כוחות אדירים, אנשים אחרים" כך, היא אמרה. ואני? אני עם החיוך של שנה א' מהמכללה לחיוך, מהנהנת עם הראש ואומרת לה "תודה, תודה על ההזדמנות. תודה".

הנה זה מתחיל, יום ראשון, שנה ראשונה כמורה, אני נכנסת לכיתה ובא לי למות. רוצה לברוח מפה, לא הגעתי למקום הנכון וזה בכלל לא הגיוני. מצאתי את עצמי במקום עם אנשים ללא חיוך, מקום בו שבוע אחרי שבוע מורות ומורים נושרים ואין אף אדם בסביבה שנותן לך גב, או אפילו יד בדרך הקשה הזו. התלמידות והתלמידים רואים בך האדם המבוגר שכל החיים אמלל אותם ותסכל אותם. התחלת מנקודה בה אוטומטית שונאים אותך ואין פה רגע אחד לעצור, לקחת אוויר ולחשוב "האם זה מתאים לי?"

אחרי חודשיים התשובה הייתה לא. לא מתאים לי. עזבתי. הגשתי מכתב התפטרות והלכתי. שלושה ימים הלכתי המומה, מחפשת את עצמי, מראיון עבודה אחד לשני, רוצה הכול וגם לא רוצה כלום. מצד אחד, שלמה ומאושרת על ההחלטה האמיצה להגיד "זה לא בשבילי" ומצד שני, רואה את המבטים השיפוטיים בכל מקום. כמעט ואין אף אחד שמבין, מבחינתם אין דבר כזה 'לא מתאים לי', יש 'ברחת', 'נכשלת', 'לא הצלחת', אבל האמת היא שפשוט לא רציתי לאבד את הדרך שלי לטובת המטרה. אם לא טוב לך במקום כלשהו, פשוט זוז ממנו, אתה אדם, לא בול עץ.

היום, החיוך חזר לשפתיי, החלום להיות אשת חינוך בוער בי יותר מהכול ואני יודעת, אני פשוט יודעת שזו הייתה נקודה חשוכה לפני עלות השחר הגדול. כעת אני מרגישה כי עליתי מדרגה אחת נוספת בסולם החיים, פסעתי צעד נוסף בשביל המטורף הזה שהרבה אנשים נוטים לכנותו "מרוץ החיים". יום ראשון בעבודה החדשה, בבית הספר החדש, עם התלמידים החדשים וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה "וואו", כמה עברתי.

היום, בסוף השיעור ניגשה אליי אחת התלמידות ואמרה לי "תמשיכי לעשות את מה שאת עושה כי את עושה את זה מצוין. אני הרבה יותר נהנית ללמוד בדרך שלך, מאשר ללמוד כמו תוכי אז תודה לך". וזה היום הראשון אחרי תקופה כה משוגעת שבה אני יכולה להעלות על שפתיי את החיוך ההוא, ולומר "הגעתי הביתה". יום חדש, הזדמנות חדשה, קוראים לזה "המחר".